האם זה נורמלי?

היי! סליחה מראש אם זה הולך להיות ארוך... ((-: - וכעת לעניין: מאתמול או שלשום אני מרגישה ממש ירידה דרסטית בהרגשה שלי: בעוד שבועיים בדיוק תמלא שנה לפטירתו של אבי ז"ל. ההתמודדות היא לא קלה, בהתחשב בעובדה שאני בת יחידה, ללא אחים ואחיות, ואני גם לא נשואה ואין לי ילדים. (כן, וגם אימי כבר לא בחיים מז שנים אחדות). ובכל זאת, עד כה התמודדתי עם זה לא רע, ואפילו עודדתי אנשים בפורום חוויות דומות. לפני ימים אחדים פקדתי את הקבר של הורי, והחזקתי מעמד מצוין, בניגוד לתחזיות השחורות שלי... וחשוב לציין: לא שיחקתי "משחקי גבורה". אני מתנגדת בכל תוקף למשחקים האלה, שהם הרסניים!!! הייתי באמת-באמת חזקה!!! אבל ביומיים האחרונים, אני מרגישה פשוט... חרא!!!! אני ממש קרובה להתקפי חרדה, (אי שקט גופני ונפשי, דפיקות לב, חוסר תיאבון וכולי), חוששת מפני מה שיהיה בימים הבאים, חוששת מן ה...פחד בעצמו... זה כאילו עד כה חייתי במין אשליה שאולי אבא עוד יחזור, וכעת עיכלתי סופית שזהו, אין יותר דרך חזרה מהמצב הזה, עם זה אצטרך להתמודד עד סוף ימי, והשאלה הגדולה - האם אוכל לעמוד בזה? חג הפסח המתקרב (למרות שיש עוד למעלה מחודש זה נראה לי כאילו מחר) לא בדיוק מוסיף לי שלוות נפש. אני מוזמנת לאנשים שלא ממש בא לי להיות איתם, למרות שהם לא עשו לי בעצם שום דבר רע. משהו שם באווירה לא מתאים לי, אבל מכל מיני סיבות אני גם לא ממש יכולה לסרב... זה פלוס ההכרה הפתאומית שזהו זה, אין יותר חגים עם ההורים - עושים לי אי שקט נורא!!!!!! ואני מרגישה שאני בנסיגה דרסטית! אתמול שוחחתי עם הפסיכולוגית שלי על זה והיא דווקא בדעה שזו לא נסיגה אלא תגובה טבעית. בדרך כלל אני מאמינה לה, אבל במקרה הספציפי הזה נראה לי שזה היה קצת "שקר לבן".. אשמח לקבל תגובה מכל מי שיכול לעזור! תודה רבה! נזבורה

נזבורה לא שחוויתי דבר כזה..כי לא אבל התגובה שאת מתארת היא תגובה רגילה לגמרי. גם כשאת לא חושבת עליו ואת חזקה (באמת!), התאריך עדיין שם..ישנו שריר וקיים. התת מודע שלך מודע לחשיבות התאריך הספציפי הזה גם אם את עצמך מנסה להדחיק אותו אצלי ה"תאריך" הוא יום האהבה (14.2) משהו בלב מתחיל לרעוד..מתחילים להרגיש את "חשיבות היום", התחושה חוזרת, העבר נחווה מחדש בקשר לפסח, פסח הוא חג משפחתי ובגלל זה את מרגישה שאין לך גם את הכוחות לחגוג את החג הזה...לגיטימי זה קורה להרבה אנשים בתקופת החגים...אנשים שאיבדו את יקיריהם הפסיכולוגית שלך צודקת בהחלט..זו תגובה טבעית ונורמלית לחלוטין ואת לא ברגרסיה..להיפך..אם תיהי מודעת לתאריך ומה שזה מעורר בך, תתקדמי המון

היי! תודה מקרב לב על העידוד! זה כבר משפר את ההרגשה.... כעת אלך לישון ואני מקווה שמחר יהיה יום טוב יותר... לילה טוב! נזבורה

היי, קודם כל, קיבלתי את המייל שלך, אבל עוד לא קראתי... אני אשלח לך תשובה מחר, כי עכשיו אני "מפוזרת" בכמה מקומות... בניגוד אלייך, אני לא חושבת שהפסיכו' אמרה לך "שקר לבן"... להכחשה יש הרבה כוח... ועכשיו פתאום הגיעה ההבנה. פתאום המציאות תפסה את המימדים הנכונים... וזה לא קל בכלל... זו לא כל-כך שאלה של יכולת לעמוד בזה... זה יותר חוסר ברירה... כי את מי שמת אי-אפשר להשיב, ולא נותר אלא להמשיך הלאה. למרות החוסר והקושי. כי זה סידרו של העולם... זה לא מנחם, אני יודעת... חג הפסח לא תורם לשלווה האישית של אף-אחד... אבל נכון שזה חג משפחתי, שמורגש בו מאוד החיסרון של משפחה קרובה... טוב, בשביל לא לכתוב סתם דברים, אני חושבת שכדאי שאקרא את המייל שלך ואענה לך במייל... תחזיקי מעמד, הרה.

היי מצטערת לשמוע שקשה לך לא יצא לי להתמודד עם מצב כמו שלך רק עם דומה ונראה לי שאכן זה טבעי מאוד. לקלוט אבל לקלוט באמת זה קשה מאוד ולעיתים קרובות לוקח הרבה זמן. אני יודעת שהיום אחד הפחדים שלי הוא שיקרה משהו חס וחלילה לאבא שלי. אני מבינה ממה שכתבת שהיית קשורה לאביך אז כמובן שהוא חסר לך מאוד והגיוני שאת חשה בזה עכשיו - אחרי שהלכת לקבר ולפני חגים - שבד"כ חוגגים בחיק המשפחה אל תראי את המצב שלך שנסיגה אלא כהתקדמות כל עוד לא השלמת לגמרי עם המצב ועיקלת אותו ת לא תוכלי להמשיך הלאה היית צריכה משהו שינער אותך מהבועה שהקפת עמך ולראות שלא באמת התאוששת. זה יכאב תמיד , והגעגעים יהיו אבל ת עם הזמן הכאב יכהה והעגועים יהפכו לזכרונות..... אל תחמירי עם עצמך התגובה שלך לגיטימית , תקבלי אותה ומקווה שתצליחי גם להתמודד איתה

שלום רב, ריק חברתי הנו דבר שמדהים בעוצמתו השלילית עלינו. לכאורה, לא קרה כלום, דהיינו - לא היה נזק, או איום מוחשי. למעשה - הריקנות והעדר כיוון, מאד מקשים. לכן גם אירוח לבבי של "אחרים" - לא יחליף את תחושת ההסתופפות החמימה אצל "קרובים". וכמו בהתחלה של הרבה התחלות, צריך להתחיל את תהליכי ההתרועעות עם "חדשים" ממש לאט, ובאופן שהוא אולי במשהו מלאכותי, דהיינו יזום על ידך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי נזבורה, כמובן שזה נורמלי. זוהי תגובה טבעית, הידיעה שהחגים מתקרבים, ואת לבד, "תסמונת טרום חגים", המוכרת לכל הפנויים והפנויות, הרווקים והרווקות. דוקא עכשיו החסך במשפחה קרובה, אמא ואבא, מורגש וכואב. בואי ואספר לך קצת עלי - כשממש לא בא לי ללכת לחגים ולשהות במחיצת אנשים שאני "לא מתה" עליהם, אני לא חייבת!! לא מרגישה צורך להיות במקום שממש לא נוח לי להיות בו. מה רע להיות בבית? חוץ מזה את מוזמנת אלי - לחגיגה של אנשים שאינם סובלים מהיותם יחידים ויחידות. יש יין:))) ומצב רוח.....

... על התמיכה, ההבנה והעידוד. כמובן ששום דבר בעולם לא ישווה להורים, אבל הידיעה שיש עוד אנשים טובים באמצע הדרך, כמו שאומרים - עוזרת המון! שיהיה ללכולנו רק טוב! נזבורה

יקרה שלום, גם אני מצטרפת לאחרים ואומרת שהמצב נורמלי לחלוטין. אתן לך דוגמא מחיי האישיים. אני נשואה + 2 ילדים ומכיוון שקראתי עליך כאן בפורום אז אני בערך בגילך. אימי נפטרה ממחלת הסרטן כשהייתי בת 17 שנה בלבד. היא היתה חולה במשך מס' שנים קשות מאוד שהותירו בי את רישומן. אבי נפטר כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי, ורק נולד לי תינוק. עברו מאז המון שנים אבל, יש תקופות שהצער והאבל על שניהם חזקים מנשוא. אני מתכוננת לתקופות הקשות הללו , מודעת אליהן ו-- מתגברת. מכיוון שהבנתי שאת אישה מיוחדת ביותר שמסוגלת "להרים " את עצמה ויש לך למזלך חברים מסביבך בטוח שתתגברי על הקושי ותמשיכי הלאה מחוזקת. לגבי ליל הסדר - עזבי שטויות. אל תחגגי עם מי שלא בא לך את כבר ילדה גדולה ויכולה לעשות מה שבא לך...... כולנו לצידך, יסמין.

מה זה נורמלי ? מה הנורמל ומי ייקבע אותו ? האם להיות נורמלי זה טוב ? אני במצב זהה כמעט לגמרי, חשה רע מאד, אבל משתדלת לראות את חצי הכוס הריקה בכל יום - אני חיה (ובמדינתנו זה משהו) מתפרנסת (אותו דבר) ומגדלת בעלי-חיים - שזהו משהו מאד מאד רציני לחיות עבורו ולהיות מאושרת בגינו. אז, אולי, תנסי לגדל משהו שיכניס לחייך תוכן ומשהו לחיות עבורו ולחזק את האגו. מקווה שעזרתי במשהו.

בילי, נורמלי, כנראה, זה מה שמתאים לנורמות חברתיות.... ומי קבע נורמות חברתיות? אנשים! ומי אמר שהם היו נורמלים? אין כמו לגדל בע"ח!!! יש לי הרבה ותמיד יהיו לי.