בולמיה נרבוזה - לפסיסיאטר ופסיכולוג
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום - בת 25 יש לי בולמיה נרבוזה מזה 10 שני בערך , (משקל קבוע- מסתירה היטב...) שוהה כרגע בחו"ל לכן אין באפשרותי לקבל טיפול בשפת אם - דבר שיקשה את התקשורת הצורה משמעותית. יש לי כמה שאלות: 1. אני לא מצליחה לספר על הבעיה - מחלה שלי לחבר שלי שעימו אתחתן בקיץ -(!) לא סיפרתי על כך לאיש חוץ מעכשיו בפורום זה - וכמובן שאני מפחדת לספר - אני בטוחה שהחבר לא יעזוב - ההפף - הוא יתמוך וכה - אבל אין בי את האומץ - איך לספר? מזה זמן מה אני מצליחה לא להכנס לסבב אוכל הקאה אלא אוכלת מסודר ויפה - אבל מודעת לעובדה שלעולם לא נפתרים מבולמיה - היא תמיד שם מחכה בסיבוב לנפילה הבאה... האם לא לספר לאור העובדה שאני בתקופה "טובה" ,? 2. האם לפי דעתכם חולת בולמיה יכולה להתקבל ללמודי רפואה - ? 3. האם קיים ארגון ישראלי לתמיכה בחולי בולמיה? 4.האם טיפול פסיכולוגי מספיק או שיש צורך בטיפול פסיכיאטרי (תרופתי) תודה בינתיים - מיכל
מיכל שלום, זו פעם שנייה שאני עונה בפורום זה, כי הבעיה זהה למשהו שקורה/קרה לי אישית. אני לא פסיכילוגית או פסיכיאטרית אבל אולי הנסיון שלי יתרום לשיקולייך מה לעשות. אני בת גילך בדיוק. נשואה כשנה וחצי. סובלת מבולמיה "קלה" ובהפוגות כבר מגיל 16 בערך. סיפרתי על כך בדיוק ל - 4 אנשים בחיי, 2 חברות עם אותה בעיה (אחרי שידעתי כגם הן סובלות מזה), חברי לשעבר ובעלי. בעצם הבעיה הרצינית הייתה כמובן לספר לבנים. לקח לי המון זמן לספר. גימגמתי, התחרטתי, אבל בשלב זה הם (כל אחד בזמנו) היו מסוקרנים מכדי לתת לי להתחרט ולא לספר ו"נאלצתי" לצאת עם זה מהארון. רק תמיכה קיבלתי מהם (חשוב כמובן לדעת למי מספרים). זה רעיון ראשון - להגיד לחברך שיש לך סוד ענק לספר ואת חייבת לספר אותו. מכאן כבר לא תוכלי לסגת... אני לא אגיד לך ש"נגמלתי". את עצמך יודעת שזה לא קורה כך. כשיש לי תקופה קשה זה מאבק, אבל אני מטפלת בכל מיני שיטות וצורות (כרגע מנסה הומאופתיה). אני לא אומרת לבעלי כל פעם אחרי שהקאתי, אבל טוב לי לדעת שהוא מכיר אותי, על הטוב, הרע והמכוער שבי, ו"עדיין" אוהב אותי. צאי מהארון ותגמרי עם זה. זו עצתי. בהצלחה. נ.ב. שאלה מצחיקה שאלת לגבי לימודי רפואה. לא כל דבר צריך לספר לכל אחד. תחשבי שאם מסתובבים ביננו כל כך הרבה רופאים שמעשנים, שותים, אוכלים גרוע ונראים כמו תמונה של "לפני" התקף לב, וזה לפני שמדברים על טיפשות, גסות רוח ושלל תכונות אחרות - גם את יכולה...
דבר ראשון - תודה - האם פנית לעזרה מקצועית? קיוותי שיש איזשהו ארגון .... זהו סוד כל כך נורא בעיניי שאני מפחדת ממנו ומהעובדה שאני "פסיכית" (-זוהי בעיה פסיכיאטרית- נקודה.) יותר מאשר התוצאה של סיפור הענין לחבר - כנראה שעדין אין בי את האומץ - כיצד הגיב בעלך?
מיכל שלום קשה לתת לך עצה על נושאים כל כך משמעותיים מבלי להכיר אותך. כמובן שהעצה הטובה ביותר היתה לפנות לייעוץ מקצועי. אכן בעית השפה עלולה להפריע, אבל מי יודע, אולי דווקא האנונימיות תוכל לעזור. בפורום משתתפים מספר אנשים באופן קבוע שיוכלו להמליץ לך מנסיונם (ונסיונן). אולי יהיו להם רעיונות מוצלחים עבורך. הודעה אחת כבר קיבלת ממיטל ובנושאים כאלה פעמים רבות אין חכם כבעל נסיון. בברכה ד"ר אורן קפלן
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
