חרדה לא מובנת .

שלום , אחי נמצא במח' פתוחה בבי"ח וזאת עקב התפרצויות של אלימות ושבירת חפצים בבית . הצוות הרפואי במקום קבע כי הוא סובל מחרדה מאוד גבוהה , שכן יכולה להתבטא בהתפרצויות של אלימות כשרמתה עולה . תחושת החרדה שלו מופיעה בעיקר ליד אימי . אין לנו מושג למה זה קורה וגם הוא לא יכול להסביר את זה . לאחר שהוא מרחיק אותה מהפחד ומדבר אליה לא יפה ( בכוונה כדי שתלך ) הוא מתקשר אליי ואומר לי שהוא לא התכוון לפגוע בה פשוט הוא מרגיש את התחושות הללו . גם כשהוא היה בבית ההתפרצויות הללו היו כמנגנוני ההגנה שלו . הוא אמר לי שהוא בפירוש לא יגרום לסכנת חיים למישהו ( הוא יודע מה פוגע ומה לא ) אבל זאת הדרך שבה רק מקשיבים לו ומבינים את הפחד שלו . הוא מקבל זיפרקסה במינון של 10 מ"ג ליום ( קיבל בעבר סרוקסט אך הפחיתו לו את זה כי טענו שזה בין היתר גרם לו לתופעת האלימות ) . כשאימי הייתה אתמול בפגישה עם הרופאה המטפלת , ההיא אמרה לה כי לאחי יש גם הפרעות בחשיבה , כששאלה למה הכוונה נענתה כי הוא מציג את אימי כאמא אלימה או שסיפר כי היה מקרה במחלקה בו ראה כי שני בנים נמצאים יחדיו ובבדיקה שלהם לא היה ולא נברא . אני לא רואה את זה כהפרעה במחשבה אלא כניסיונות שלו להציג את המקום כלא מתאים לו וכחושף אותו לדברים לא טובים ( בכדי שאמי תרחם עליו ותוציא אותו משם ) או בכדי להציג לרופאים כי הוא לא אשם בדבר ובבית בעצם הייתה אלימות - לפי דעתי הוא פשוט מחפש כל מיני דרכים בכדי שיאמינו לו ויוציאו אותו מהמחלקה הזו ולא כמו שהרופאה אומרת "הפרעות בחשיבה" - האם אני צודקת ? הוא גם כל הזמן מתלונן בפניי מדוע הוא לא יכול לצאת לכמה שעות ( הם רוב הזמן נמצאים במבנה סגור כיוון שברחבי המקום מסתובבים אנשים מבוגרים חולים והם מגינים כך על הילדים ) . אחי הוא נער מאוד חכם ויכול להיות מניפולטיבי מאוד - נתנו לו שבוע שעבר לצאת הביתה לסופ"ש , ופשוט הוא הוציא את הכעס שלו והנקם שבו ( הוא חושב שאנו גרמנו לו לאשפוז וללקיחה באמבולנס ) ואמי נאלצה להזמין שוב אמבולנס שיקח אותו בחזרה . במח' לא האמינו כי הוא במשך שבועיים וחצי לפני כן התנהג למופת ןשיתף פעולה . לאור התנודות האלו עקב החרדה שלו ( יש ימים שאנו מבקרים ונעים להיות ולמשל אתמול הוא אמר לאמי כי הוא מרגיש פחד ממנה ושתלך ) , אמי כבר חשה מותשת וחסרת תקווה . אני יודעת שגם הוא צריך לקבל שיחות והדרכה לגבי הבעיה שלו ולזהות את המקור שלה בעצם ( לא מספיק הטיפול התרופתי ) אבל זה נעשה שם בתדירות מאוד נמוכה ... אני רושמת לך כדי לשמוע את דעתך בכל העניין הזה ואולי לקבל קצת יותר בהירות בנושא . אודה לך על התייחסות מהירה . תודה .

שלום קרן, לא ברור לי אם פנית אליי. בעבר הגבתי לשאלותייך. אני מבין שבינתיים אחיך עבר למחלקה פתוחה ויש לראות זאת כהתקדמות. לפי תיאורייך, קשה לקבוע אם אחיך סובל מהפרעות בחשיבה. רצונו לצאת מביה"ח מובן וטבעי. יחסיו עם אמו קשים מאוד, ללא ספק. שיחות בחלק מבתיה"ח הפסיכיאטריים אכן ניתנות בתדירות נמוכה בגלל מחסור בכוח אדם. העובדה היא שאחיך אינו שולט בעצמו. שיחות יכולות לעזור לו, אם כי אולי יותר כטיפול תמיכתי ולא כטיפול מעמיק שיגרום שינוי בסיסי. לדעתי, כפי שכבר היבעתי אותה בעבר, אם ברצונכם לחשוב לטווח קצת יותר ארוך, כדאי מאוד ליזום שיחות עם הפסיכולוג והעובדת הסוציאלית במחלקה ובמקביל ליצור קשר עם סניף אנו"ש. ברור שהקשר שלו עם אמו כל כך בעייתי שכאשר ישתחרר מהאשפוז הביתה, רוב הסיכויים הם שהסיפור יחזור על עצמו. מחקרים גם מראים שכאשר חולה חוזר למשפחת המוצא שלו, סיכוייו להתאשפז שוב גבוהים הרבה יותר מאשר אם הוא משוחרר למגורים חלופיים כמו הוסטל, למשל. לצורך כך, יש אכן להתייעץ בסניף אנו"ש וגם להיעזר באמצעי התמיכה האחרים המוצעים שם (כמו קבוצות תמיכה להורים ובני משפחה). אחיך אינו סובל רק מחרדה - יש הרבה אנשים שסובלים מחרדות קשות, אך אינם מאבדים שליטה על עצמם. לטווח הארוך מומלץ, כאמור, לתכנן שחרור מביה"ח למסגרת אחרת, כדי להרחיקו מאמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין