מות האב מול דיכאון קליני

שלום לכולם תודה על התגובות החמות והמעודדות התגובות של "בעלי הנסיון" מאוד מחזקות אותי בנסיון לחזור לעצמי אני רוצה להביא בפני הגולשים את תחושותי בהתפרצות המחלה הדיכאונית ואת תחושותי בזמן האבל. בזמן התפרצות המחלה ידעתי "שהדברים שהפריעו לי בחיים" היו הבל הבלים לסבל הנפשי בהתפרצות המחלה לא היו סיבות מוצדקות מבחינה אובייקטיבית. במות אבי אני יודע בוודאות שהוא לא יחזור לחיים. לקשיים הנפשיים על מות האב יש סיבה אובייקטיבית מוצדקת לחלוטין כרגע מדובר בסיטואציה שלחלוטין לא הכרתי. בזמן התפרצות המחלה "האשמתי" את עצמי ב"גורלי המר" מצאתי גם "אשמים אחרים" למצבי בזמן האבל אני לא מאשים אף אחד יש לי תחושת אשם קטנטונת של אגואיזם בכך שהייתי מעדיף לראות את אבי חי וסובל כדי להימנע מחווית העקירה בזמן התפרצות המחלה הדיכאונית הרגשתי שעולמי חרב עלי היתה לי תחושה שהמח שנותן את הפקודות מתחיל להתברבר רציתי שיפנו אותי למקום שאנשים לא מגיעים אליו כמו בית המצורעים בזמן האבל אין לי את התחושות האלה בזמן המחלה היה לי קשה להתעורר ולגלות שאני חי היום התחושה קיימת במינונים קטנים הרבה יותר בזמן המחלה היו לי מחשבות אובדניות היום אין לי אבל היום קשה לי מאוד אני קרוע אבל נושם תודה לכולם

היי שאול! אני שמחה שהרמת את הכפפה שזרקו לך כאן ואתה משתף אותנו בכל התחושות שלך. לא אוכל להתייחס למה שכתבת בקשר לדיכאון הקליני, כי לא עברתי את זה ואני גם לא אשת מקצוע. אבל הייתי רוצה, ברשותך, לחדד עוד קצת את מה שכתבת בקשר לאבל - בתקווה שזה יעודד אותך, ולו גם במעט: נגעת במשהו מאוד חשוב - והוא הידיעה שהמצב בלתי הפיך, שהאדם היקר לנו שאיבדנו לא יחזור יותר לעולם. והרי זה בדיוק מה שכואב כל-כך! במצבים של פרידות, אהבה נכזבת וכולי, אנחנו מרגישים גם כן שעולמנו חרב עלינו. אבל יחד עם זה, באיזושהי נקודה, קטנטנה-ופעוטה, אנחנו יודעים שיש תקווה, שאולי נחדש את מערכת היחסים שכרגע נקטעה, וגם אם לא - אז בבוא הזמן תבוא במקומה מערכת יחסים אחרת שתהיה אולי מוצלחת יותר. אבל כשעומדים לראשונה בחיים מול מצב בלתי הפיך וקולטים את זה - אז פתאום אנחנו מרגישים כל-כך חסרי אונים, כל-כך מתקוממים נגד המצב הזה למרות הידיעה ההגיונית שזה לא יעזור, אבל מוכנים לעשות ולתת הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורה... ... עד שבאיזשהו שלב מתחילים בלית-ברירה להשלים עם רוע הגזירה, או כמו שכתבתי בפעם הקודמת - ההתקוממות נגד המצב שנכפה עלינו הופכת בהדרגה לחיים בדו-קיום איתו. ובמשך כל התהליך הזה, תמיד מרחפים ברקע רגשי האשמה - אולי יכלתי לעשות יותר, אולי לא השתדלתי מספיק... וכולי וכולי... וזה לא משנה עד כמה כן השתדלת וכן היית מסור - התחושות האלה של "מה היה אם"... תמיד קיימות, עד שלאט-לאט גם הן מתרחקות... ובכל מקרה, כשאתה מקבל את המכה הרצינית הזאת של האובדן, הכל פתאום מתגמד, כל מפחי הנפש שהיו לך עד כה נראים פתאום כל-כך אוויליים... בכל אופן, כתבת דבר אחד חשוב ובריא, לדעתי: "אני קרוע אבל נושם". כן, אתה נושם, ואני מרגישה שיש לך רצון עז לחיות... ואני יודעת מניסיוני שרצון החיים העז הזה - הוא הוא שבסופו של דבר מוביל אותנו אל ההתאוששות... אז לך עם רצון החיים הזה, שאול, עשה כל מה שהוא מכתיב לך, ועוד יבואו ימים בהירים יותר! כל טוב! נזבורה

שאול שלום אני קראתי את מה שניר כתב ויש משהו במה שהוא אומר. שהפחד שהיום הזה יגיע שתאבד את אביך שוב אחרי המקרה הראשון. ואז מה יהיה? מה תעשה? הוא צודק גם בזה שבמשך השנים עשית לעצמך משהו בסגנון של "הכנה לקראת" יתכן ובגלל זה אתה לא מבולבל ולא מאשים אף אחד. ואת האמת אין לך גם במה להאשים. כפי שכתבתי אתה עשית את המקסימום. אבל בעשית המקסימום הזאת נקשרת יותר. וזה טיבעי. אתה לא צריך לחשוב את המחשבה האגואיסטית של מה היה קורה אילו לא הייתה עושה דבר. כי אז יתכן שהיית מרגיש רע יותר ואולי גם אז היית מאשים את עצמך. זה טיבעי לחשוב שהיית רוצה שההורים שלך יהיו לידך כל החיים. אבל מחשבות לחוד ודרך העולם לחוד. אתה קרוע וכואב. אבל כפי שכתבתי לך חלק מההתמודדות זה לחזור לחיים. ולא לרדת מהם. כי ברגע שאתה לא עוסק במלאכה הראש מוצף במחשבות של "מה היה קורה אילו?" ו"האם אפשר היה לעשות אחרת?" ואי אפשר לצאת מזה זה פשוט משגע. אמרתי את אביך לא תוכל ואתה לא צריך לשכוח, אבל אתה צריך להכיר בעובדה כמו שאתה אמרת שהמצב הוא בלתי הפיך. זאת אולי ההתמודדות הראשונה והקשה. אבל דווקא בגלל זה אתה צריך להמשיך הלאה. ההורים שלי חיים ושיחיו חיים ארוכים וטובים אבל אלף אלפי הבדלות אין לי סבים וסבתות. ודוד שלי נפטר. וזה לא קל ואתה יכול להגיד שזה לא הורה,נכון, אבל זה תלוי בטיב הקשר. ואני הייתי מאוד קשור במיוחד לאבא של אמא שלי שהוא ניפטר ראשון בגיל צעיר. אני זוכר איך בכיתי ולא האמנתי שזה קורה. הלכתי בגלל קירבתו לדת, שנה עם כיפה ושנה לבית כנסת. אבל זה נפסק, בסוף הבנתי בכוחות עצמי(וזה היה שהייתי בן 12) שהדרך הטובה ביותר להתמודד זה להמשיך הלאה והפינה הזאת בלב לא ריקה. יש בה נר זיכרון. שבה אני זוכר אותו ועד היום יש לי סנטימנטים לדת ולדברים שהוא לימד אותי והעביר לי בחייו. ואחרי כל מוות אתה שואל תמיד את אותן שאלות. והן אף פעם לא נדושות. אבל אין יותר טוב מלהמשיך את החיים. אתה מבוגר ממני ואתה יודע שאנשים נילחמו ונהרגו על האדמה הזאת. אתה חושב שהם היו רוצים שאנחנו ניברח מכאן??????? אני לא חושב, הם רצו שנמשיך לחיות פה. הם בעצמם רצו לחיות פה. לכן אתה צריך ללכת באותה גישה, שאביך ציווה לך את החיים. ואם הקושי הוא נטל וגדול אז כדאי שתיפנה למישהו מיקצועי. שיעזור לך לחזור למסלול. תמיד תזכור, המתים מצווים לנו את החיים. לכן אל תשכח ותבכה אם בא לך ותדבר על זה כמה שיותר ואם כמה שיותר. תוציא את שעל לבך. אבל תחזור לחיים. בהמון הערכה איתן

תודה לכולם רק עכשיו אני מכיר בחשיבות האמפטיה תודה שאול