להרה - על כעסים שלך ושלנו

שלום הרה, מאחר שהעץ התארך מאוד, אני כותב לך באותו עניין הודעה חדשה. קראתי בעיון רב את כל הודעותייך בעניין הכעס וחלק גדול מהודעותייך ומתגובותייך בעניינים אחרים. לא אחת שאלתי את עצמי אם את בעצמך לומדת מקצוע טיפולי. אני לא מכיר את ההיסטוריה שלך עם המטפלת שלך, אך כשאני לוקח את התייחסותך לעניין, אני רואה צורך להעיר כמה הערות, מתוך הבנה של שנינו שאינני מכיר אותך אישית ובהתאם לכך גם יש להתייחס לתגובתי: א. מטפלים ומטופלים בטיפולים ארוכי-טווח מפריזים לדעתי בכמות שיחות ההבהרה וההברה של אי ההבנות משיחות ההבהרה הקודמות וחוזר חלילה ושוב בלי הרף. יש לי חבר חכם, שאי-אפשר לתאר מרחק גדול יותר בינו ובין פסיכולוגיה, שהוא מסדיר את יחסיו הבין-אישיים ע"י... תנחשי מה? שתיקות. כן, אני יודע שזה מאוד לא מקובל במיליה הפסיכולוגי, אבל ניסיתי את זה וזה מאוד יעיל. יתר על כן, כל פעם כשהרגשתי שטיפול מסוים "תקוע", חזרתי לספרות הפסיכואנליטית הקלאסית מתחילת שנות החמישים, אבחנות שכיום נחשבות מיושנות מאוד, ורכשתי תובנות מעשירות ומעמיקות. תמיד, אבל תמיד, השורה התחתונה המעשית, לא הייתה שיחת הבהרה אלא שתיקה. לא שתיקה רועמת, אלא שתיקה מכילה. המינון של שיחות ההבהרה ושל הבהרת שיחות ההבהרה אינו מקובל עליי כאיש מקצוע ואת יודעת מה? גם בחיי האישיים. להרגשתי האישית, במגבלות המאוד מגבילות של מה שאני יודע עלייך דרך הרשת, המלצתי היא לקחת פסק-זמן מהטיפול, לראות איך את מסתדרת בלי טיפול, לאפשר לאיזה שהם תהליכים ספונטאניים בינך לבין עצמך לקרות ללא טיפול ואם תרגישי צורך בטיפול, לפנות למטפל אחר. ייתכן אפילו שפסק-זמן כזה יאפשר לך להפיק תובנות מהטיפול אצל המטפלת שלך, שלא הצלחת להפיק בזמן הטיפול בגלל עיסוק היתר בקשר ביניכן. הצורך הכפייתי כמעט לקיים שיחות הבהרה ולהבהיר כל דבר עד הסוף המר עלול לחסל את החוויה עצמה. ב. לגבי כעס ותקשורת - התשמשת במילה "אותנטיות". אם להיתלות באילנות גבוהים, כבר סארטר עמד על הסתירה שבין אותנטיות וקומוניקציה. גם זה מתקשר לכעסים ולשימוש המופרז בשיחות הבהרה. "אשליית האנחנו", אומר סארטר, "כמוה כחזיון שרב". לא שסארטר עצמו הוא התגלמות ההצלחה ביחסי אנוש, אך אם נאמר ונבהיר את כל אשר על לבנו, אפילו כלפי המטפל, פשוט "נישפך" החוצה. אם נאמר את כל מה שאנו חושבים, נגדיל את הסיכויים לכך שנהייה אותנטיים אך נקטין את הסיכויים לתקשורת. תקשורת יכולה להתקיים גם ע"י מה שלא אומרים. ברור שמדובר בוויסות גבולות ובכמויות. אך כמות, כמו שאמר מארקס, הופכת לאיכות, וזה נכון גם ביחסי אנוש, שיחסי מטפל-מטופל הם מקרה פרטי שלהם. הרה, את בחורה מאוד אינטליגנטית, ממה שראיתי את גם קוראת המון ספרות פסיכולוגית, את חווה דברים בעוצמות גדולות - ואת זכאית לחופש. גם לי קשה לקחת חופש, אך העבודה שלי ללא ספק הייתה נפגמת בלעדיו. מה דעתך לצאת לחופשה של, נניח, חצי שנה מטיפול פסיכולוגי ולראות מה זה עושה לך, אולי זה ייתן לך קצת פרספקטיבה, אולי תגלה תובנות שלא גילית בטיפול עצמו, אולי אם תקחי קצת חופש מקריאת ספרות פסיכולוגית, משהו מהחוויה האותנטית שאת מדברת עליה יחזור אלייך. טיפול פסיכולוגי ברמה שאת מתארת הוא ניתוח. ניתוח מפרק. נדמה לי שאת יכולה להיות למשך כמה חודשים המטפלת הטובה ביותר של עצמך, אם במקרה הספציפי שלך, תניחי את הטיפול הפסיכולוגי ואת הספרות הפסיכולוגית המקצועית בצד ותאפשרי לעצמך קצת ספונטניות, ללא מתווכים ביחסים שלך עם הרה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

גידי שלום, ניטשה אמר: " מהי החוויה העזה ביותר שביכולתך לחוות? זוהי השעה שבה אתה חש את הבוז העמוק ביותר. השעה שגם אושרך מעורר בך שאט נפש, וגם מחשבותיך ומעלותיך." כשנתקלתי במשפט הזה, חשבתי על 9 השנים האחרונות של חיי.... 9 שנים רצופות בטיפולים כושלים - חלק באשמתי וחלק לא. א. אני בכלל לא מבינה את העניין הזה של "שיחת הבהרה"... זה לא רעיון שלי, ובטח שלא משהו שיזמתי... אני אלופה בשתיקות, אבל לפעמים זה מהווה מכשול... בד"כ כשיש שתיקה, המטפלת שוברת אותה... כי מבחינתי זה יכול להימשך לנצח. אני חושבת שההפסקה הזו, שנמשכת כבר חודשיים וחצי (ויש לי עוד 3 שבועות בערך) היא לא הפסקה אמיתית.... כי זה משהו שנשאר תלוי באוויר. אני אפגש איתה בעוד 3 שבועות, אני לא מתכוונת ללכת לשיחת הבהרה, אלא לבדיקה פשוטה מאוד - יש טעם להמשיך או לא. אני בעצמי לא יודעת, אבל אותי אחרי שאני אשמע אותה, יהיה לי יותר קל להחליט. יכול להיות, שהיא כבר החליטה... אני בספק אם אני יכולה להסתדר היום בלי טיפול, לאו דווקא אצלה, אלא באופן כללי. החיים שלי תקועים באמצע שום מקוס. הכל מסביבי זורם ורק אני שקועה עמוק בבוץ. זה נכון, הקשר שלנו רצוף סבב יותר מדי סביב עצמו... וזה מה שממלא את המרחב הטיפולי... זה מה ש"הצלחנו" להקים, שמשותף לשתינו. ב. "גנבתי" את המילה אותנטיות מד"ר קפלן. זה לא יוצר מצב, שבו מטופל מתחיל "לשקול" מילים, ובכך משהו מהטיפול אובד? זה לא מצמצם במקצת את רעיון האסוציאציות החופשיות של פרויד? נניח ואני מסתובבת עם תחושות ומחשבות שליליות כלפיי המטפלת, אני לא צריכה לומר לה את זה? בד"כ, כשאני באמת כועסת, אני לא אומרת הרבה... ואז נוצר מצב שבו, צריך "לנתח" את הכעס אחרי שהוא חולף. לפעמים, עצם הדיבור על הכעס, מצליח לעורר אותו מחדש... אני יודעת שיש מטופלים, שחופש מצד המטפל מפריע להם... דווקא זה לא מטריד אותי - כי ברור לי שזה משהו הכרחי... הימנעות מעייפות החומר... חצי שנה חופש? נשמע כמו אגדה... אולי זה באמת נחוץ... אבל כפי שכתבתי למעלה, אני לא יודעת אם זה השלב המתאים לכך... כי בעצם אין לי כלום.

הרה שלום אני אנצל את הענף הזה כי העץ הקודם באמת עמוס בפירות. רציתי להגיב להתכתבות בינך לאדי מאתמול לגבי "קשר השתיקה" בין הפסיכולוגים. ציינתי כבר קודם שאינני רואה את עצמי נציג הפסיכולוגים ולכן גם איני רואה צורך להגן עליהם בכלל ועל הפסיכולוגית שלך בפרט. פסיכולוגים, כמו כל איש מקצוע ואדם באשר הוא, עושים טעויות. שמירת ה"ניטראליות" לכאורה אינה מגיעה מצורך קולגיאלי אלא כדי להיות הוגן איתך ועם התהליכים שקורים לך. לומר לך באופן חדש משמעי שהפסיכולוגית שלך לא בסדר או שאת לא בסדר יהיה לא רציני מצידי מאחר ואינני באמת מכיר אף אחת מכן ומה בדיוק קרה ביניכן בחדר הטיפול. אני יכול כמובן להתייחס רק למה שאת כותבת באופן "נקי" ואז כמובן שהתנהגות הפסיכולוגית שלך נשמעת לא הוגנת ולא תואמת. ניסיוני בטיפולים זוגיים לימד אותי להתייחס בזהירות לגירסה של צד אחד בלבד. צריך שניים לטנגו, ותפקידי להיות לא רק תומך ומרגיע, אלא לעיתים להיות דווקא פרקליט השטן. מן הסתם את תבחרי מדברי את מה שמתאים לך. אבל כנראה שאת לא חווה את תגובתי כחופש, אלא כמצב נוסף שבו כופים עליך בצורה לא הוגנת משהו שלא מתאים לך. במצב כזה תגובה "ניטראלית" מצידי מתפרשת כחוסר רגישות, חוסר כנות, או סתם כמשהו עקר. הדבר שבולט לי במיוחד הרה הוא המידה שבה השליטה נמצאת, לפי החוויה שלך, בצד השני, אצל הפסיכולוג, המטפלים הקודמים, ההורים שלך וכו'. כל עוד חווית השליטה נשארת בצורה כל כך דומיננטית בצד השני, ולך נשאר רק חוסר אונים ועלבון, הכעס יהיה בלתי נמנע, ובצדק. אבל זה לא חייב להישאר כך. יש לך בוודאי הרבה יותר שליטה בחייך ממה שנדמה. בינתיים בחרת לעשות הפסקה בטיפול. את יכולה באותה מידה לחזור, להחליף מטפל, ולעשות כל מה שמתאים לך. אלו בחירות שלך. בינתיים את מרגישה שכפו עליך את הבחירות הללו מבחוץ. אולי תוכלי לשנות ולהבין שיש לך אפשרות בחירה, גם אם ישנן נסיבות חיצוניות שאינן נשלטות. אני לא יודע מה יכול להביא אותך להשאיר את הסכינים וקוצי הצבר בצד, לא לכוון אותם פנימה או החוצה, אבל כשאני קורא את העץ מאתמול אני חושב לעצמי שפה בפורום זה בסה"כ קורה. למרות תסכולים שעלו פה ושם את עדיין כאן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הרה, תשע שנים בטיפול?!?! לא, זה לא מבהיל אותי. אני פשוט חושב שתשע שנים רצופות בטיפול עלולות להפוך כל טיפול ללא-אפקטיבי, כי - וזה מתבטא מתיאורייך - זה מערב בהכרח אובדן פרספקטיבה. מה שעוד יותר מצער לשמוע היא העובדה שפיתחת תלות בטיפול כקונספציה, לא במטפלת הספציפית הזו, וקשה לך לדמיין את חייך ללא טיפול. אני לא מכיר אותך אישית, אך לפחות דרך הפורום את לא נשמעת כאדם שיתמוטט אם יפסיק את הטיפול לתקופה מסויימת לצורך בדיקה עצמית של מה שקורה לו ללא טיפול. לדעתי, זה הדבר הכי טיפולי שאת יכולה לעשות כרגע. פרט לכך, מדובר הלא בצעד הפיך, תמיד תוכלי לחזור או לפנות למטפל אחר. עצם המחשבה שאינך יכולה בלי טיפול בוודאי אינה תורמת לחוסן הנפשי שלך, אינני יודע עד כמה זה קשור בקשר הסבוך שאת מתארת עם המטפלת, האם פיתחת קשר סימביוטי עם המטפלת הזו או עם מטפלים בכלל, אך הפסקה, אפילו מתודית, נראית לי חיונית לצורך קבלת פרספקטיבה, קטיפת הפירות שהיפקת מהטיפול ואולי אינך ערה להם כשאת בתוך המערבולת ולחיות את החיים עצמם במקום לחיות את הטיפול במקום החיים. ייתכן שבעתיד ייווצרו בעיות אחרות, שיצריכו טיפול חדש עם אדם חדש, אך זה יהיה כבר ממקום אחר. זה מצריך מחשבה, את כותבת. טוב שאת מוכנה לחשוב על זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין