לבכות או לא לבכות-זו השאלה...

אני נמצאת כחמש שנים בטיפול פסיכולוגי. אף פעם לא יכולתי לבכות מול המטפלת שלי, אני פשוט מתביישת ומפחדת לאבד שליטה. כרגע הגענו לנקודה בה אין התקדמות ממשית ואני מרגישה מיואשת ומדוכאת (אם כי ממשיכה לתפקד). המטפלת שלי סבורה שאם ארשה לעצמי להרגיש את הדברים הכואבים בטיפול עצמו ולא רק אחריו/לפניו, ואם אוכל שלא רק "לדבר על" אלא ממש לחוש את הדברים, נוכל לעבור את המכשול. אני מסכימה איתה אבל חושבת שאין לי אומץ בכלל ומנסיון אני יודעת כמה אני חזקה בשעת הטיפול כך שגם אם אני מאד קרובה לבכי, לא אתן לו לצאת. אני גם חושבת שככל שאנחנו מדברות על זה יותר, נושא הבכי הופך להיות מביך עוד יותר ורק מרחיק מהרגע בו אולי הוא יתאפשר. למישהו יש עצה?

אין ספק שהבכי הוא רק הסימפטום ואינו הבעייה. מה הכוונה? שהעניין הוא לא אם לבכות או לא לבכות אלא למה את מתביישת\ פוחדת\שומרת על עצמך וכו' וכו'. טיפול פסיכולוגי מתחיל באמת רק כאשר נותנים אמון או יותר נכון- רק כשנרכש אמון בין המטופל אל המטפל. האם יש אמון כזה בינכן? האם את מרגישה שאת יכולה לספר לה ה כ ל מהכל ועדיין להרגיש אותו דבר? האם את מרגישה שזה מקום בטוח להיות בו? האם את מרגישה מוגנת בחדר הפגישה? האם את מרגישה ביטחון בחדר הפגישה\ בזמן הפגישה? למה את צריכה להיות חזקה בטיפול??? למה את צריכה בכלל להיות משהו? למה שפשוט לא תנסי רק "להיות", את , מי שאת, עצמך. אולי זה העניין, שאת פוחדת מחשיפה, חשיפת האני הפנימי שלך, חשיפת מי שאת באמת. אבל טיפול לא אמור להיות משהו שצריך לעשות, הולכים- שופכים- הולכים, אולי אופי הפגישה הפכה להיות קבועה מתוקף זה שאת כבר חמש שנים בטיפול. חמש שנים זה לא מעט. האם את רואה תוצאות? התקדמות בחיים שלך? האם יש שינוי בחייך מאז שהתחלת ועד היום? זה שאלות שאת צריכה לשאול את עצמך, יש הרבה שאלות לשאול, מכיוון שכנראה ויש מחסום כלשהוא שמונע מהטיפול להתקדם, ועד שלא תעברי אותו לא יקרה שום דבר מהותי. מצטערת אם אני מבעסת אותך עם כל הדברים שאני אומרת לך כאן, אבל אני גם בטיפול כמעט שנה, אז אני מדברת מניסיון, ואולי אלו דברים קשים אבל יש בהם הרבה מהאמת.

הי ליהי. קודם כל, תודה על התגובה. האמת, באמת קצת התבאסתי ואפילו התחרטתי על עצם העלאת השאלה בפורום. אבל מתוך התחושות האלו רק התחדדה אצלי השאלה והבנתי אותה יותר. בוודאי שאני מרגישה שיפור ושינוי בחיי. והטיפול הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר הקיימים עבורי (כמעט וכתבתי "הבלעדי" אבל אני לא רוצה להשמע כל-כך נחרצת). המטפלת שלי מכירה אותי מעולה ולכן גם מבינה אותי ואת דפוסי ההתנהגות/מחשבה שלי, גם בלי שאומר אותם במילים. אני חושבת שהקשר הטיפולי שנבנה הוא קשר חיובי, אשר מאפשר לי לתת בה אמון. אני לא בוכה גם מול חברים קרובים שלי ולא מול המשפחה. כלפי כולם, לא רק כלפי המטפלת שלי, אני צריכה להיות החזקה, זו שלא עושה בושות (השלכה ברורה שלי). אז מה, האם ללא הבכי לא מתאפשר טיפול טוב? האם צריך לסגור את הבסטה וללכת? (בהחלט מחשבה שעוברת אצלי, והמטפלת כמובן ידעה זאת עוד לפני שהעליתי את המחשבה בפניה).

אני יכולה להעיד על עצמי שבטיפול שהתחלתי לפני חודשיים אני ממש לא מרגישה רצון או יכולת לבכות, אבל אני בקשר עם אשת מקצוע אחרת ושם הבכי דוקא כן יוצא, וזה אפילו די נעים. כי ברגע שיש לך מקום לבכות, זה נובע מתחושה שלך שיש מי שיוכל להכיל את הבכי, לאסוף אותך ושלא תתפרק או תישבר. קצת חבל שאת לא יכולה עדיין לתת לעצמך להיות את עד הסוף בטיפול, אבל מצד שני - זה שאת שם כבר 5 שנים כנראה אומר משהו, לא?