תלות

דר' אורן קפלן שלום, אני מניחה שלקשר ההדדי בין המטפל למטופל יכול להיות ערך משמעותי לטיפול (כפי שאני חווה אותו כעת), אולם האם ניתן לכנות זאת בשם "קשר הדדי"? שהריי אין כאן הדדיות למעט "הסחר" שבין התייעצות צד אחד לתשלום לצד השני. כמובן שזה נשמע קיצוני משהו, אולם זו תחושתי כאשר עליי לדבר על עצמי עם מישהו שאין לי דבר עימו וכנראה, שבחיים גם לא אדע עליו דבר מה שהוא אישי. אני חייבת לציין בפנייך שאני מעריכה ומוקירה את הפסיכולוג שלי בכל הנוגע לסיועו ולהבנתו אותי, אך יחד עם זאת אני מסתייגת קמעה (כבר מן ההתחלה) מתחושת "הניכור" הזו שמתרחשת כל פעם מחדש במפגשנו. לאחר שקראתי שוב את מה שכתבתי לך בפעם הקודמת הבנתי כי לא רק החשש מהתלות מציקה לי בכל מערכת היחסים ביננו(אם בכלל ניתן לקרוא לה כך), כי אם אותו חוסר הדדיות בתחום שהוא כ"כ מעמיק ופרטי עבורי ועבור כל אדם שמדבר על חייו, מאוויו, תחושותיו וכל שאר הדברים הכ"כ האישיים שלו (יתכן כי אני מכלילה, בכל מקרה זו תחושתי). בו נניח לרגע שמה שכתבת לי נכון הוא "הקשר ההדדי בין המטפל למטופל משמעותי ביותר לטיפול" אזיי אני שואלת אותך, אם כ"כ חשובה לי ההדדיות אז מדוע שלא נפעל לפי תחושותיי, שהרי הטיפול אמור לסייע לי להרגיש טוב יותר בשעה שאני "מספרת את סיפורי" וידוע לנו שהקשר ההדדי הינו משמעותי לטיפול?! שאלות אלו באות מתוך רצון להבין את מה שעומד מאחורי "הדאגה והאחריות" של המטפל למטופל, כאשר אין בכוונתי לרמוז על שאיפה לקיום מערכת יחסים אירוטית כי אם מערכת יחסים חברית שתגרום לי, בתור מטופלת, ליותר נוחות כאשר אני מדברת על עצמי. אני חושבת שראוי שאציין כי גם כאשר אני ניגשת לרופא המשפחה (דבר שקורה לעיתים רחוקות), אני ראשית מתעניינת בשלומו (כמובן שרק בדרישה לשלומו ולא יותר מכך) ורק לאחר מכן משתפת אותו במכאוביי ומחושיי כלומר, קיימת בי אמונה שאנשים הם יצורים חברתיים ומכאן שחלים ביניהם חילופי דברים ולא רק "עסקים" (גם כאשר מגיעים לרופא המשפחה, לבנקאי וכדומה). חשוב לי לציין כי השאלות שאני מפנה אלייך הם נחלתך הבלעדית, היות ואיני רוצה לפתח את נושא זה עם הפסיכולוג שלי למען הסר ספק של "בהלה" מצידו לגבי אותן דעות שמביעות חוסר שביעות רצון מאותה מערכת יחסים. למותר לציין, כי לאיש עימו אני מקיימת את השיחות יכולת אינטואטיבית מדהימה והוא בהחלט ראוי לכל התשבוחות שקיימות כאיש מקצוע בתחומו. בברכת שבת שלום, רינה.

שלום רינה, אני מסכים עם ד"ר אורן קפלן, שהקשר ההדדי בין מטפל למטופל משמעותי לטיפול. למעשה, אני מאמין שללא הקשר הזה כלל לא יתכן טיפול. אם זאת, קשר הדדי אין פירושו קשר שוויוני. קשה לצפות לקשר הדומה לקשר של חברות, כאשר את משלמת למישהו כדי שיסייע לך בעת מצוקה. בתחום המקצועי אין שוויון בין איש המקצוע לבין הפונה אליו. עם זאת, ההדדיות מתבטאת ממה שכל אחד מכם מביא אל הקשר. אני מבין את תחושת הניכור וחוסר הנוחות שלך. הקשר הטיפולי הוא מצב אינטימי, שבו את מגלה את כל סודותיך לאדם שכמעט ואינך יודעת עליו דבר, תמורת תשלום. עם זאת, קבלת המגבלה הזו היא שיוצרת את הקשר. את מביאה אתך את הסיפור שלך באופן כן ופתוח, והמטפל מביא עמו את ההקשבה והקבלה. זו הדדיות, שבה כל אחד מתאים את עצמו למסגרת המשותפת. הקשר ההדדי, שנוצר בין מטפל למטופל, הוא שיתוף הפעולה בתוך המסגרת הלא שווניונית, והביטחון של שני הצדרים במסגרת הזו. כל זמן שביטחון זה אינו קיים, קשה להתחיל את הטיפול. סוגי הקשר הנוצרים בין מטפל למטופל תלויים בסוג הטיפול. בגישה האקזיסטנציאלית, למשל, אכן מדובר על שוויון בין מטפל למטופל, ועל מסע משותף, שבו שני הצדדים חושפים את עצמם. לא לכל מטופל זה מתאים. יכול להיות שאפילו את היית אומרת: "היי, אני הרי משלמת לו עבור הזמן הזה, אז מה הוא מספר לי עכשיו על הבעיות שלו עם הילדים?" גישות אחרות, המשלבות טיפול גוף-נפש, מאפשרות גם מגע גופני. זהו קשר מסוג אחר לגמרי. גם כללי ההתנהגות במסגרת הטיפולית אינם מוחלטים. את רשאית לשאול את המטפל שלך מה שלומו, ולהתעניין בו. התשובה שלו תהיה מותאמת לגישתו הטיפולית, ולרצונו להעניק לך את הטיפול הטוב ביותר, על-פי אמונתו. לסיום, הייתי רוצה להציע לך להציץ מעט בקשרים שיש לך בעולם ה'אמיתי'. האם בהם יש שוויון מוחלט בין שני הצדדים? האם הרכילות עם מוכר הירקות אינה מבוססת על קשר עסקי? לפעמים אין בכך כל רע. בברכה, דרור גרין

רינה שלום אני מסכים בהחלט עם דבריו של דרור. כשכתבתי על קשר הדדי התכוונתי לכך שהמטופל חושב ומרגיש דברים מסויימים כלפי המטפל, ולהפך, המטפל מרגיש וחושב דברים מסויימים לגבי המטופל. הדבר קורה בכל מערכת יחסים בין אנשים ועדיין אין זה אומר שישנה סמטריות מלאה בקשר. אגב, זהו תהליך שמתקיים בין אם הצדדים יודו ויכירו בכך, ובין אם יכחישו וינסו לשים את זה בצד. דעתי היא שמערכת היחסים הזאת (והמחשבות והרגשות כלפיה), מספקת, מחד, דלק לטיפול ולקשר, ומאידך מידע חשוב ביותר על המטופל ומערכות היחסים שהוא יוצר גם מחוץ לחדר הטיפול. זה כמובן יכול לספק גם מידע על המטפל, אך מאחר והוא לא במוקד הטיפול אין שימוש סימטרי במידע הזה וטוב שכך. הכנסתו האישית של המטפל באופן מלא וסימטרי לטיפול עלולה להיות בטווח הארוך מעיקה עבור המטופל ופוגעת בטיפול. עם זאת המינון בו המטפל בוחר לחשוף את עצמו קשורה לגישתו התיאורטית כמו גם לאישיותו הייחודית. ישנן גישות שמרניות יותר הגורסות שכל חשיפה "אישית" של המטפל עלולה להיות הרסנית לטיפול. מולן יש גישות אחרות, בעיקר מהשנים האחרונות, התומכות בחשיפה רבה יותר (כמו למשל הגישה האינטרסוביקטיבית) בשירות הטיפול. כמו שדרור מכוון בסוף דבריו, למעשה אין שיווי משקל מלא כמעט באף קשר. זה בולט במיוחד כשפוגשים משפחות. האם יחס בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין הורים לסבים הוא שוויוני לחלוטין? הכמיהה לשוויון מלא בקשר הטיפולי נראית לי משמעותית והייתי מנסה להבין אותה יותר במסגרת הטיפול עצמו. ד"ר אורן קפלן

היחסים הבין אישיים שבוצרים בטיפול פסיכודינאמי משקפים את היחסים הבין אישים של המטופל ביכלל במקרה והמטופל פנה עקב בעיות בין-אישיות הדבר עליו עובדים בטיפול כולל בחשיבות גבוהה את היחסים הבין אישיים עם המטפל ראה - חוויה מתקנת