לכב' דרור גרין

דרור שלום, ביום העיון שהתקיים אתמול בנתניה (עליתי איתך לקומה השניה), ציינת כי במעשיו (הצגת המקרה הטיפולי לקהל הרחב) הכפיש ארווין יאלום את מקצוע הפסיכולוגיה. מעניין אותי לדעת, נניח ומטופל רוצה (בהדגשה מיוחדת למילה רוצה) לשתף אחרים בנוגע לטיפול שהוא עובר בכדי שניתן יהיה להשכיל וללמוד ממקרהו, האם גם אז הדבר יראה לך כחמדני ולמטרת רווח בלבד? לעניות דעתי, הדבר יכול לעזור לנו להבין קצת יותר את המתחולל בנפשו של אותו מטופל, כאשר לרוב המקור ה"מדווח" הינו המטפל בלבד (והרי אנו כבר יודעים כי הפער ביניהם יכול להיות עצום). אני מניחה שאתה מגחך (ואולי לא) למשמע "המקור המדווח" - אולם המציאות היא המביאה אותי להגיע למסקנה זו. אני חושבת שאילולא היו כתבים (ואפילו אלו של פרויד) על תיאורי המקרים - היינו מרגישים כי "חסר" לנו משהו מעבר לתיאוריה. כלומר, הסקרנות שלנו לגבי הפירוש שניתן על ידו (וע"י אחרים) אינו מייצג דבר מה "מציצני" , כי אם דבר שניתן לפרות ממנו ולהשכיל בצורה שרק הניסיון, בצרוף לשנים הרבות שבו עסק בתחום , יכול להפוך את הפסיכולוגים והמטפלים השונים ל"נבונים" יותר (במובן של "אין חכם כבעל ניסיון"). בברכה, רינה

רינה שלום רב, אני רוצה להתייחס למרכיב אחד במכתבך והוא רצונו של המטופל לחשוף את הטיפול שעבר. לא מעט אנשים שעברו טיפול משמעותי בחייהם, חשים צורך לעיתים לספר על נסיונם הטוב, ולשתף אחרים בכך. לאחרונה יצאו לאור ספרים ברוח זו. ספרים שכתבו מטופלים על התהליך הטיפולי שלהם, כגון:"הטיפול הפסיכולגי שלי" ועוד. גם אני חושבת כמוך, שמטופל שמעוניין לפרסם את הטיפול שלו (בהדגשה על המילה מעוניין ורוצה) מתוך מניעים של גדילה והתפתחות נוספת (ולא למשל על מנת להלל את המטפל שלו, ולהרגיש שזו "חובה" שהוא חב למטפל שלו), עשוי להפיק מכך דברים טובים. אבל תמיד קיים הסיכוי שזה גם עלול לפגוע. וזה החשש. בברכה, טלי פרידמן

רינה יקרה, בהרצאה אתמול לא אמרתי שבפרסום תיאורי-מקרים מכפיש יאלום את הפסיכותרפיה, אלא שהוא פוגע בכך באמון של הקהל-הרחב במטפלים. הפרסום הנרחב של יאלום, והדרך שבה הוא חושף בפני כל את סיפוריהם של מטופליו (גם אם הוא מסתיר את שמותיהם האמיתיים) סותר את מחויבותו של כל מטפל לסודיות מוחלטת. ללא הידיעה שסודיות כזו מובטחת להם, יחששו מטופלים רבים לפנות לטיפול. זו הפגיעה של יאלום במקצוע הפסיכותרפיה, ובאלו הזקוקים לטיפול. מצד שני, חובת הסודיות הנוגעת לטיפול הנפשי אינה הדדית, והיא מחייבת אך ורק את המטפל. זוהי זכותו של כל מטופל לחשוף את סיפורו האישי ולפרסם אותו, ואין בכך כל רע, גם אם הדבר נעשה למטרות מסחריות. מובן, שכדאי שהמטופל לא יפגע במטפל ולא יוציא דיבה, אך לכך אין קשר לעצם העניין, ולזכותו של המטופל לחשוף את סיפורו. את צודקת. יש צורך בדיווחים הנוגעים לטיפול הנפשי, שמהם ניתן יהיה ללמוד ולשפר את המקצוע. עם זאת, לשם כך אין צורך לחשוף מטופלים, ובוודאי שלא להפוך את סיפורי המטופלים לספרות פופולרית. בקורס שאני מלמד על כתיבת תיאורי-מקרים אני מציע למטפלים 'להמציא' תיאורי-מקרים פיקטיביים, לצורכי לימוד והדרכה. מטרתו של תיאור-מקרה אינה להציג את המטופל, אלא לבחון את עבודתו של המטפל. מטפל אינו יכול לכתוב תיאור מקרה פיקטיבי שאינו מציג את הידע הטיפולי שלו, ומאפשר בכל להבין את עבודתו. בברכה, דרור