"תסתכלו לי בעיניים"

שלום לכם, לפני 4 חודשים אבי נפטר לאחר אישפוז של 9 שבועות במחלקה פנימית. כבר לאחר שבועיים נרמז לנו לאן פני הדברים אמורים,אולם שום דבר לא נאמר במפורשות. ככל שמצבו הרפואי החמיר הסגל פחות ופחות הסתכל למשפחה בעיניים וניסה להתחמק מכל מבט ישיר. כמו כן באחד מסיורי הרופאים במחלקה-נאמר ע"י אחד הרופאים הבכירים! (ליד מיטתו של אבי)כי אבי הולך לקראת מותו-מאותו רגע אבי הפסיק את מאבקו לחיים והדרך היתה קצרה. לשאלתי-האם הסגל הרפואי במחלקות השונות ובעיקר במחלקה קשה שכזו בה אחוז התמותה כה גבוה(במהלך האישפוז רק בחדרו של אבי נפטרו 7 אנשים)הסגל אינו עובר השתלמויות,סדנאות או כל דבר אחר האמור לסייע להם להתמודד עם מצבים אלו?מדוע לא קימת גישה המתיחסת למשפחת החולה כמרכיב חשוב-אומנם אנו הדיוטות מהבחינה הרפואית אך עדיין אנו המשפחה ורוצים להיות מעורבים. אני חיבת לציין כי הטיפול הרפואי היה מעל ומעבר-יחד עם זאת הרגשתי שהסגל הרפואי הינו במצוקה רגשית-(אם ניתן לכנות זאת כך)בלהתמודד ולבשר בשורות איוב. העיניים של הסגל אמרו לנו יותר מכל ענת

לענת שלום, כיוון שגם אני התנסיתי בחוויה דומה (באימא שלי בכלל לא התכוונו לטפל, ואמרו את זה לאחי ליד מיטתה בחדר המיון). לפי דעתי לרופאים אסור להגיד במפורש שקרוב המשפחה עומד למות, ובוודאי לא ליד מיטת החולה!!! היום הגישה היא שצריך להגיד למשפחה הכול בפנים, ולפעמים זה יותר מזיק. אני מניחה שישנן מערכות בבית החולים אשר תפקידן ללבן את הבעיות האלה. בתודה מראש, עדי

מוזר - מחלקות כאלו מקבלות הדרכה ומחזיקות פסיכולוגים לשם כך