לטלי פרידמן

היי טלוש המון זמן לא יצא לי לדבר איתך. יחלטתי שמגיע לך תודה אישית מימני. רציתי לבסר לך שאני מתגייסת. וטלי, אני כול כך מפחדת...זוכרת את הפחדים והקשיים מהעבר(הבדידות החברתית) כול כך מפחדת שזה יחזור לעבר. אני יודעת שהתנהגותי משחקת משחק כבד נורא כאן. אבל לצעריי את ההתנהגות הקרירה והמגעילה=קשה לי לשנות.זה נראה לי כמו מין הגנה כזו. הלוואי והייתי יכולה לנסות לשנות משהו בה,פשוט לא מצליח לי כול פעם אני נכשלת מחדש כשהרגע מגיע אני פשוט לא על ידי רצוני מתנהגת,משהו קורה לי! מפחיד מאוד... לצעריי אני חושבת שזה ימשיך גם כך הלאה..טלי כול כך מפחדת.....אני.... מאוד...... מה אליי לעשות????????? בייי גלית

גלית יקרה, הרגע הגדול עומד כבר ממש בפתח, והחששות שלך כל כך מובנים... לפניך נמצא שינוי משמעותי שכולל הרבה שינויים קטנים: הריחוק מהבית, ההימצאות עם אנשים זרים, הכניסה למערכת כל כך לוחצת (צבא...) וכו'. אך שינויים אלו עשויים להוות עבורך גם פתיחת דף חדש בחיים, הכרויות חדשות, הזדמנויות רבות לשינוי, לשיפור. אני מאחלת לך שתעברי את הטירונות בכייף עד כמה שניתן ושלמרות החרדה הגדולה תזכי גם לחוויה טובה... תחזרי לספר לנו איך את ומה קורה כשתצאי לשבת.... אנחנו כאן...מחכים! :) בהצלחה! טלי פרידמן

מניסיון של שנה בצבא, התקופה הראשונה בין החצי שנה הראשונה אצל בנות ועד כשנה אצל בנים, היא הקשה מכולן, למי יותר ולמי פחות , בדר"כ לחיילים שהכל היה "רגיל " בחיים שלהם ההשתלבות שלהם עם החיים הצבאיים קשה בעיקר בחודשים הראשונים של הטירונות וההכשרה הראשונית (קורס), למשמעת , לביוקרטיה ולמנטליות הצבאית. אני אישית התמודדתי עם קשיים מרובים, לא תמיד" הגדולים" נמצאים שם כדי לעזור. הטירונות שלי דווקא זכורה לי ככייפית מאד. אבל כל הקשיים באו אחרי הטירונות בקורס ובקליטה הלא קלה שלי. את יכולה לקרוא את הדוא"ל שלי "עבור טלי/פסיכיאטר...". וגם אני שעם המשמעת הצבאית לא הייתה לי בעיה, אבל הייתה לי בעיה עם הזמנים, והייתה בטירונות התחשבות מאד גדולה בזמנים ובמטווחים , דבר שעזר לי לצלוח את הטירונות בקלות ובכייף , רכשתי שם (עם כל הקושי שבדבר), הרבה ידידים , דבר שעזר לי לעבור את הטירונות , כשכולם אחד בתחת של השני 24 שעות ביממה אז זה המצב שקורה... בקורס, הגעתי חולה עקב טיפול רשלני של החובש בטירונות, הרופאים בקורס עשו הכל כדי לעזור לי , אבל ... החובשים, המפקדים ומפקדי המפקדים עשו עצמם לא שומעים , לא קוראים ולא כבדו המלצות רפואיות ולא שלחו אותי למסדר חולים והפניות רופא מומחה כשהיה צורך רפואי בכך, ובכך נדהמתי לגלות את הביוקרטיה הצבאית וכשהגעתי לרופא לא היה לו הרבה מה לעשות חוץ מלהתעצבן על החובשים, המפקדים ולתת הפניה למומחה בבי"ח. איכות השירות של המרפאה גבל גם בחוסר אכפתיות וחוסר אדיבות , קללות ולעג. הטיפול במישור הנפשי באותו בסיס היה טוב עד הגבול שבו היה צריך לקחת יוזמה להפנות לגורמי יחידת האם. ביחידת האם החלו כל הקשיים החברתיים , המקצועיים והסתגלותיים . האמון שלי שכבר היה פגוע נפגע עוד יותר שמפקדיי במקום העבודה הראשון לא ניסו לעזור לי להקלט וראו את טובת הכלל על טובת הפרט. שירותי הפסיכולוגיה טובים אך לא היה ברור מאיפה התחלתי ומאיפה צריך להמשיך. התחלתי הכל מהתחלה , מרפאה וקפ"ס [קצין פסיכולוגיה, פסיכולוג] כאילו לא בוצע כלום בהתחלה. לבסוף הוחלט להעבירי למקום עבודה מוגן עם סיוע נפשי מפסיכולוג הבסיס, וכן מפקד היחידה העביר אותי ע"ח תקן במקום העבודה הראשון שלא ניסה לקלוט אותי בהצלחה. יש נקודות אור בצבא, ראויים לציון לשבח מפקדיי החדשים (מזה כחצי שנה) ראויים לשבח סגל מרפאת הבסיס, סגל הפסיכולוגים בכל הבסיסים שהייתי בהם, סגל הטירונות. מאחל לך הרבה בהצלחה, כי הצלחתי בסופו של דבר למצוא את מקומי ומספר ידידים בבסיס ובצבא... בהצלחה גל