לא יכולה לצאת מהבית

לפני מספר שנים נפטר בעלי אחרי מחלה קשה וממושכת. יש לי ארבעה ילדים, שלושה כבר עזבו את הבית ורק הקטנה איתי. אנחנו גרות (ביתי ואני) בשכירות וחיות בדוחק מקיצבה של הביטוח הלאומי. אני לא עובדת. אני יודעת שאם אני אעבוד המצב הכלכלי שלנו ישתפר ונוכל להתחיל לנשום, אבל אני לא מסוגלת. כל היום אני נמצאת בבית (אני גם ממעטת לצאת החוצה), מדברת קצת בטלפון, מכריחה את עצמי לנקות ולסדר קצת וזהו. אני מרגישה שאני על הסף. לפעמים ממש בא לי לגמור עם זה וזהו אבל אני חושבת על הקטנה שעוד צריכה אותי ואני פשוט מחכה שכבר יבוא יום ההולדת ה 18 שלה כדי שאני אוכל להסיר אחריות ממנה ולגמור את הסבל הנורא שלי. אין לי דרך לתאר במילים את מה שאני מרגישה. הכל נראה לי שחור. אני לא מסוגלת לחשוב על להכניס את עצמי לשגרה, ורק צועקת על הילדים שלי כשהם מנסים לרמוז לי שהגיע הזמן להתחיל לעשות משהוא עם עצמי. טופלתי זמן מה אצל פסיכיאטר (הוא פשוט רשם לי פרוזק בפגישות שהיו על בסיס של חודש חודשיים) וזה עזר לי זמנית ואחר כך הפסקתי עם זה כי פחדתי שאני לא אהיה מסוגלת לתפקד בכלל אם אני אפסיק את הכדורים ומתופעות הלוואי. איך יוצאים מזה? והאמת שאני צא ממש בטוחה שאני רוצה לצאת מזה (וזה יותר מפחיד) מה קרה לי בדרך?

נועה, הרגשתי את הכאב שלך עובר אלי ונוגע בפצעים פתוחים שלי ולא יכולתי להתעלם מההודעה שלך. איבדתי את אבא שלי לפני קצת יותר משנה וגם אחרי שנים ארוכות של מחלה קשה. כשאבי נפטר הדבר הראשון שאמרו לאמא שלי זה להמשיך בחיים, להמשיך ללכת לעבודה, להמשיך להיפגש עם חברות, להמשיך בשגרת יומה הרגילה והקבועה, לא להתחיל ללבוש רק שחור, ולא לשנות את הדברים הקבועים בחייה, כדי לא ליצור מעגל סגור של אבל. אני חושבת שמה שקרה לך זה שאת ממשיכה להתאבל במשך שנים על אובדן בעלך. אני לא יודעת מה עשית לפני מותו, אבל נשמע שכרגע את מנותקת מהעולם, סגורה בביתך, מכריחה את עצמך לעשות את הדברים הבסיסים בשביל הבת שעוד נשארה בבית, ואת בעצמך נשארת לבד, עם עצמך, עם הכאב, ועם החוסר, ולא יכולה לצאת מהבדידות, מהכאב, מהדיכאון ואולי גם מהפחד והחרדה. אני לא מתיימרת לייעץ או לדעת מה צריך לעשות, אני רק רוצה להגיד מה אני הייתי מרגישה אם אימה שלי, היתה מחכה שאני אעזוב את הבית, רק כדי לגמור עם הסבל הנוראי שלה על אובדן בעלה, ואם באמת בסופו של דבר זה היה קורה, הייתי מתה בעצמי, אם לא פיזית אז נפשית. גם כשהבת הקטנה תעזוב את הבית ותלך לצבא, זה לא אומר שהסרת את האחריות מעליה, אני בטוחה שגם היא וגם שאר שלושת ילדייך שעזבו את הבית כבר, זקוקים לך, ורוצים אותך, ולא היו מוכנים לוותר עלייך, רק בגלל שהגיל הפורמלי הגיע. אני לא מוכנה לוותר על אימי, ואני בת 30, וגם לא שתי אחיותי הנשואות, שיש להן כבר משפחה משלהן. הכל אולי נראה שחור בתוך המעגל הסגור הזה, בתוך החור האפל הזה, בתוך הבית הקודר הזה, עם הזכרונות, עם הקשיים, ובעיקר עם הלב. אבל.. אף פעם לא מאוחר לפרוץ את המעגל הזה ולצאת ממנו החוצה ולהתחבר שוב אל העולם ואל האנשים שישנם בחוץ. אני לא יודעת בת כמה את, אבל תמיד יש מועדונים חברתיים, שאפשר להצטרף אליהם, תמיד יש חוגים שאפשר להרשם אליהם, תמיד אפשר לחזור ללמוד, ויש בדרך כלל מקומות כאלה דרך הלשכה הסוציאלית, שהם מסופסדים ולא עולים הרבה כסף, ואף פעם לא מאוחר מדי גם לחזור לעבודה, במסגרת הכוחות והיכולות והזמן, וזאת לא חייבת להיות עבודה במשרה מלאה, או כל יום, גם תפקיד של מחליפה זמנית יוציא אותך מהבית ויתן לך אויר לנשימה. הניתוק הזה מהחיים - אף פעם לא מאוחר מדי לשבור אותו, אבל קשה מאוד לבד, חייבים להעזר במישהו, ובגלל שאת מציינת קושי כלכלי הייתי ממליצה לך לפנות לעובדת סוציאלית במקום מגורייך ולהעזר בה, לנסות לקבל עצות של איך שוברים את המעגל, איך חוזרים לעולם ומה אפשר לעשות. תמיד גם קיימת האפשרות לפנות לפסיכולוג מטעם קופת חולים שעלותו לא יקרה מדי ולנסות לדבר על הקושי, הכאב, הפחד והרצון לגמור את הסבל כבר, והייתי מציעה לך לשקול את נושא הכדורים שוב בהתייעצות עם פסיכיאטר שוב כמובן, ולעלות את כל החששות הקיימים מחוסר תפקוד ומתלות, כי נשמע לי שאת סובלת, ונראה לי שאולי במקומות מסויימים כדורים יכולים להקל את הסבל הזה, ולעזור לך להמשיך עוד קצת הלאה. הפחד מחוסר תפקוד ומהתמכרות, נראה לי משהו שניתן לבירור עם הפסיכיאטר או עם פסיכולוג. תנסי לדבר על הדברים, עדיף עם מישהו מקצועי במסגרת האלטרנטיבות, שיכול לנסות לעזור למצוא את הפרצות בשחור, ולהראות את האור. אני יכולה לראות אור אחד גדול וחזק, ואלה הילדים שלך. בגלל זה בעצם הגבתי. מהפחד שלי, שכל פעם שאמא רק מצוננת לגבי מה יקרה אם חס וחלילה תלך אחרי אבא, וזה לא קשור לאחריות ולא לגיל, זה קשור לאהבה, ואני בטוחה שילדייך אוהבים אותך. אולי גם תשתפי אותם קצת, אולי יש להם עצות, אולי הם יכולים לעזור, והם בטוח רוצים. אני יודעת שאמא שלי מוצאת המון כוחות בעזרה לאחיותי הנשואות בטיפול בנכדות, וככה שני הצדדים יוצאים נשכרים. אמי יצאה מהבית ונהנתה עם נכדותיה ושכחה קצת מהצרות, ואחיותי נעזרו. מצטערת על האורך, אבל אל תגרמי לעצמך סבל נוסף, תעזרי, בכל מי שרק אפשר, ובטח אל תחכי לגיל 18 כדי לשים קץ לסבל הזה, כי לך אולי לא יכאב אבל לילדייך יהיה דבר נוסף להתמודד עימו כל חייהם. מחזקת את ידייך, ומקווה שלא קלקלתי במקום לעזור. רות.

זאת את?

את פשוט חווה משבר. תחזרי לטיפול ותחזרי לשיחות + תרופות ותראי שדברים יכולים להשתנות. כול כך הרבה זמן הולך לאיבוד , יש אנשים שאוהבים אותך וזקוקים לך - קדימה , יש הרבה שמחה מאחורי העצב , היא תמיד תמיד שם - מחכה למי שמוכן לנסות להגיע אליה.

נועה, מה שקרה לך בדרך זה שעברת משבר קשה - פטירתו של בעלך. זה לא קל לאבד בן-זוג. נדמה לי, שיהיה לך יותר טוב למצוא דווקא פסיכולוג טוב, שלא ימלא אותך בתרופות, אלא פשוט יקשיב לכל מה שמציק לך, שיוכל לעזור לך לאתר את הנקודות השגויות שבדרך ושפשוט יהיה שם כשקשה. חבל שאת כל הכעס את פורקת על הילדים שלך, אני מניחה שאת יודעת שהם רוצים רק בטובתך - לא פשוט לראות את אמא (מי שגידלה אותם ותמיד היתה שם) מתפרקת... גם הם בודאי לא יודעים מה לעשות/לומר, אז הם מנסים ככל יכולתם ובמגבלות שלהם. תרגישי טוב, HERA.

נועה שלום את חייבת אבל פשוט חייבת לפנות לטפול קרוב לודאי גם תרופתי (לא ממכר , וזמני למספר חודשים קרוב לודאי) ושיחות להתמודד עם אבדנו של הבעל בברכה עמי