דיכאון

אני נשואה 5 שנים (בת 30 ) מכירה את בעלי 7 שנים מלפני הנישואין (ביחד 12 שנה ) יש לנו 2 ילדים בת 4 ובן 2.5 . בזמן ההריון עם הבן גרנו אצל אח של בעלי (נשוי + 2 ) בנוחות (חדר לבד+מקלחת ושרותים) בגלל שבנינו בית ולא היה לנו כסף לגור בשכירות לאחר הלידה הבית לא היה מוכן ובעלי החליט שזה לא נעים לגור שם עם שני הילדים למרות שהיה מקום, אז בלית ברירה עברתי לגור אצל אמא שלי (מרחק חצי שעה נסיעה) ששם אין מקום גם לבעלי כי זה בית יותר קטן ולא מרווח.אחרי חודש נכנסנו לבית החדש ואני כבר הייתי על סף דיכאון כי בזמן שאני הייתי עם שני הילדים אצל אמא שלי בעלי גר לבד אצל אחיו עם הרכב שלנו. בעלי לא הגיע לבקר אותנו כמעט חוץ מפעם בשבוע שהוא בא בערב אחרי העבודה וישן שם ובבוקר היה חוזר לעבודה ,היינו רבים המון גם בקשר לזה וגם בקשר לבנייה ולילדים בקיצור על כל דבר.כשנכנסנו לבית החדש הכנסתי את הילדה למעון ונשארתי עם הילד בבית,לא הרגשתיאיך אני לאט לאט נכנסת לדיכאון . לא היה אכפת לי איך נראתי ,כל הזמן בכיתי,לא טיפלתי בתינוק -לא קילחתי אותו,לא הרמתי אותו כשבכה .בעלי כמעט לא עזר לי גם כשביקשתי -לא בתמיכה נפשית ולא בעזרה מעשית עד שחברה שמה לב והתחילה לעזור לי ואמרה לי שגם היא עברה דבר כזה אחרי הלידה השניה שלה , נתנה לי להחזיק את הילד שלי בידיים עזרה לי לקלח אותו ונתנה לי להבין שמשהו באמת לא בסדר איתי.לאט לאט יצאתי מזה.מצבנו הכלכלי די קשה ומשפיע על הזוגיות שלנו ועל הילדים ואני מרגישה שעכשיו אחרי שנתיים הכל פתאום חוזר לי - מצבי הרוח הדיכאוניים,הבכי מכל דבר קטן,התפרצויות זעם על כל דבר. מה קורה לי בעצם? לא יצאתי מזה? משהו חדש עובר עלי? זה רק תקופה שתעבור? לאן פונים ???

שרית שלום יתכן בהחלט שלא סימת עם הדכאונות על רקע קשייךך השונים אנא פני ליעוץ מקצועי (את יכולה דרך רופא משפחה בקופת חולים ) בהצלחה עמי