התקף פאניקה

לפני כמה ימים, בזמן פעולה שגרתית, תקפה אותי פתאום בהלה נוראית. הייתי לבד, חשבתי מחשבה פילוסופית לחלוטין, לא זיכרון, לא טראומה, לא שום דבר, אבל פתאום זה פשוט התחיל, מין כאילו להשאב בבת אחת לתוך ואקום והמוח לא חושב בכלל, עד שהייתי חייבת להסתובב ולדבר אל עצמי ולהגיד לעצמי: תירגעי תירגעי, וזה לא עבר עד שהתקשרתי לחבר שלי ושמעתי את הקול שלו וגם זה בגלל שאמרתי לעצמי לפני שכשאני אשמע אותו אהיה חייבת להירגע. לא יודעת מה זה ואיך להסביר, פשוט מין פחד כזה, לא כאילו אין דם בראש, לא משהו שדומה לטרום התעלפות, שום דבר כזה, פשוט פאניקה. מה זה יכול להיות, לעזאזל?!

בהודעה המקורית, כמובן.

הולי הובי שלום יתכן מאד שמדובר בהתקף פניקה ביחוד אם נלוו גם סמנים גופנים כגון דפיקות לב, הזעה, לחץ בחזה קוצר נשימה וכו' בברכה עמי

http://www.nefesh.co.il/panic.html

מי סובל מהפרעת אימה? ניתן לאתר שני שלבים בדרך לפיתוח הפרעת אימה כרונית. כל הפרעת אימה כרונית מתחילה בהתקף אימה בודד. בד"כ להתקף ראשון זה סיבה ברורה. למשל, בהלה בזמן מלחמה, תאונת דרכים או פריצה של גנבים הביתה. ההתקף עלול להתרחש גם בגלל סיבות גופניות כגון הרעלת חשיש או פעילות יתר של בלוטת התריס. אפשרות אחרת היא התקף שמתחיל ללא סיבה ברורה. בכל מקרה, למרות שההתקף בא לידי ביטוי בעיקר בתחושות גופניות, הסיבות להתפתחותו הן פסיכולוגיות - נפשיות. אנשים שאחד מהוריהם סבל או סובל מהפרעת אימה הם בעלי סיכוי גבוה יותר לפתח הפרעה דומה בעצמם. בד"כ התקף האימה נמשך שניות עד דקות בלבד, אך עלול להמשך גם שעות וימים. לעומת התקף אימה בודד, הפרעת האימה מאופיינת או בתדירות גבוהה של התקפים ו/או בתחושת פחד מתמשכת מפני התקף האימה הבא. תחושה זו מכונה הפחד מפני הפחד: מאיר א., בן שלושים, התחיל לפני כחצי שנה לחיות בתחושה מתמשכת של פחד. עד אז, מאיר היה גבר נורמלי, בריא ומצליח. הוא עבד בתור מנהל בחברה גדולה, והצליח תוך זמן קצר להתקדם ולעלות בסולם הדרגות. היה לו מעגל חברים רחב, והוא אהב לבלות במסיבות ודיסקוטקים. תמיד היה איש אקטיבי, עצמאי, מלא שימחת חיים ואופטימיות. אחד הזיכרונות הקשים ביותר של מאיר הוא זיכרון מלפני ארבע שנים, לאחר שהתנסה בפעם הראשונה בחייו בעישון חשיש. העישון הכניס אז את מאיר להתקף אימה: הוא חש דפיקות לב מואצות, סחרחורת, פיק ברכיים. במהלך אותן שעות הוא האמין שהוא עומד להשתגע. ברגעים מסוימים הוא חש תחושת זרות מוזרה, כאילו הוא מרחף או יוצא מתוך גופו. אחרי כמה שעות, בין השאר הודות לעזרה של חבריו, השתפרה הרגשתו, וכעבור ימים מספר התחושות נעלמו לגמרי. מאז, סירב מאיר לנסות ולעשן שוב. שלוש וחצי שנים אחכ, בזמן שנהג במכוניתו, שבו התחושות הקשות, ללא אזהרה מוקדמת. במהלך הנסיעה מעבודתו הוא החל לחוש שוב את דפיקות הלב, את הזיעה הקרה, הרעד. הפעם, הוא היה בטוח, משהו איום ונורא עומד לקרות. אולי זוהי התקפת לב? חנק? סרטן? מרגע לרגע חש מאיר שהוא מאבד שליטה. הוא עצר את המכונית. את המשך הדרך הביתה הוא עשה במונית, עדיין רועד. התקפת האימה אמנם עברה כעבור כמה שעות, אך השפעותיה נשארו גם ימים ושבועות אחכ. מאיר החל לפחד מפני ההתקף הבא. הוא החל לעצב את חייו בהתאם לתכתיבי הפחדים שלו. כל הזמן ממשיכה להעסיק אותו המחשבה המאיימת שההתקף עלול לחזור שוב. כל בוקר מתעורר מאיר עם תחושת בחילה קשה, ומחשבה אחת, מטרידה: מה יהיה אם אקבל שוב התקף? הוא מתחיל לקום בבוקר מוקדם. מנסה ככל האפשר להתרחץ, להתלבש ולאכול לאט. כל פעילות גופנית, כך חשב, עלולה להגביר את דפיקות הלב, ולגרור התקף נוסף. הוא שב ואומר לעצמו: אם יהיה פקק תנועה, איך אוכל לברוח משם? מי יציל אותי? לכן, הוא משתדל לצאת בבקרים בחמש וחצי או שש, כדי להימנע מסכנות הפקקים. הוא מפחד לקבל התקף במהלך אירוע חברתי: מה יקרה אם יראו אותי מאבד שליטה? רועד? מה יחשבו עלי? מה יגידו עלי מאחורי הגב? לכן, הוא מפסיק להיפגש עם חברים, ממעט לצאת מהבית. בבית, הוא חושש להישאר לבד, מאוים מהמחשבה שיקבל התקף ולא יהיה אף אחד שיוכל להזעיק אמבולנס. זה היה כל כך לא הגיוני שאפילו נוכחות בנו, התינוק, בן השנה מרגיעה אותו. אותו הדבר קרה כשלא יכול היה לצאת למכולת לבד, אבל אם לקח את הכלב הפחד נעלם. היה ברור לו שהם לא יוכלו לעזור, אבל למרות זאת הרגיעו אותו. הוא חשש מכל מאמץ גופני, פחד שזה יגרור התקף. לא רק שהוא מסרב לצאת לטיולים, אפילו במדרגות הוא לא מסכים לעלות. הפחדים מגבילים את חייו יותר ויותר. הוא חדל ללכת לאספות הורים בבית הספר, כי בבתי ספר יש לטפס במדרגות. הוא מפסיק לצאת מחוץ לעיר, ולכן מפסיד פגישות עבודה וקליינטים חשובים. דברים שפעם שימחו אותו, הופכים למפחידים: מסיבות, טיולים בחול, ארוחות במסעדה. אם הלך, קודם חיפש פתחי מילוט ורק אחר כך התיישב. לעיתים קרובות יצא באמצע בתוענה זו או אחרת.הוא מוותר על מטרות שהציב לעצמו, אתגרים ומטלות. מול עיניו עומדת רק מטרה אחת: למנוע חזרה של התקף האימה. מאיר חש שחייו נהרסים. הוא כבר לא אדם, אלא יצור אומלל, תלותי, חלש. כל בוקר נפתח באימה קרה מפני התקף נוסף. כל ערב מסתיים בתחושת הקלה עצומה על שלא ארע התקף, ובתחושת חרדה, עצומה אף יותר, מפני היום הבא.

www.panic.up.co.il בהצלחה.