אמא מתוסכלת למתבגרת

אני אמא לבת 17+. בשנה האחרונה חיי הפכו לגיהנום בגלל הילדה הזאת. כל מה שאני עושה ואומרת לא מספיק טוב, אני תמיד האמא הרעה שלא מבינה ואי אפשר לדבר איתה. מספיק שאני אעיר לה על כוסות שנמצאות בחדר שלה 3 ימים כדי שהיא תחליט שאני צורחת ובאה בטענות. לפני כמה ימים ביקשתי ממנה שתשוחח עם אך שלה לגבי הלימודים (אך קטן) ואז, אחרי שענתה לי שתשב ותדבר איתו התחילה לנאום במשך חצי שעה עד כמה אני לא מבינה שיש לה חיים משלה ושאחיה לא מעניין אותה כי יש לה את העניינים שלה. ביקשתי ממנה שתנמק למה היא חושבת שלא איכפת לי ממנה ואני לא מבינה שיש לה את העניינים האישיים שלה ותשובתה היתה ש"ככה זה ניראה לה". זוהיא דוגמה קטנה לוויכוחים הנצחיים. בבוקר איך שהיא קמה כבר יש לה טענות על הסנדוויצ'ים שאני מכינה לה וכשאני מבקשת ממנה ליהיות קצת יותר חיובית היא צוחקת לי בפנים והופכת את הבקשה שלי לבדיחה. היא מפזרת הבטחות שלא עומדת בהם, לא לוקחת אחראיות על דברים שהיא אומרת וכאשר מעירים לה על כך היא כואסת או שהיא אומרת " נכון, אז אני כזאות, לא בראש שלי לעשות את הדברים האלה. " אני מ י ו א ש ת !!!!!!! אם אני מתעניינת במה שקורה איתה (לא חוקרת אלא מנסה להתעניין באמת בעדינות ובטאקט) אז אני יורדת לה לחיים, כשאני לא שואלת אז לא איכפת לי ממנה. אני לא יודעת מה לעשות. כשאני מנסה לשבת ולשוחח איתה על דברים שמטרידים היא דוחקת הכל ולא מוכנה לדבר. לא מוכנה לדבר עם פסיכולוגים , לא עם יועצת ואפילו לא עם היועצת של בית הספר. היא פשוט דוחקת הכל הצידה, לפעמים אני מרגישה שאני עומדת מול קיר. הרבה פעמים קורה שאנחנו משוחחות ממש שיחות נפש ושעה לאחר מכן מספיק שאחת החברות שלה תרגיז אותה כדי שהיא תחילט ש א נ י אמא רעה ולא מבינה. משגע אותי איך בין רגע היא שוכחת את כל השיחות שיש לנו ואת כל התקופות הקשות שבהן עזרתי לה לפעמים, כשהיא במצב רוח סביר היא בעצמה אומרת "אני לא מבינה איך אתם סובלים אותי" אבל מספיק שאגיד לה דבר שלא מוצא חן בעינה כדי שתסתגר שוב בציניות המעצבנת שלה, שלא לדבר על חוצפה שהיא מזעזעת לפעמים. מה לעשות ??????? עד מתי זה ימשך???? לסיכום אני רק רוצה לציין שהיא היתה ילדה טובה, עזרה לי בבית וגם עם האחים שלה (עד עכשיו זה ככה - כשמתחשק לה ) ומה שאני לא מבינה זה האדישות, עצלנות ומצבי הרוח המרגיזים שפיתחה לה לאחרונה. אל תגידו לי לפנות לפסיכולוג כי אין סיכוי שהיא תסכים לזה. מבקשת עיצה מאמאות לבנות בגיל הזה ומכל מי שחושב שיכול ליעץ לי. תודה.

ורדה, אני בגיל שלה גם הייתי ככה. רק בצבא הבנתי שלא עושים כל מה שרוצים. לגבי לימודים (של האח הקטן) אני דווקא לא ממש דואגת, כי לפעמים הילד השני מחליט להיות הפוך מהראשון. אחי למשל, כן השקיע בלימודים. אני כן הייתי מציעה שתלכי לפסיכולוג ולו רק כדי שאת תלמדי להתמודד עם העניין יותר טוב. עדי

שלום רב, גיל ההתבגרות הוא גיל לא רגיל, כדברי כותרת של ספר ידוע בתחום. השותפים לגיל הזה, הם לא רק המתבגר/ת, אלא ההורים, מורים, וכו' - שגם הם עוברים חבלי גיל התבגרות, בכיוון של שיחרור החבל והאצלת סמכות. מכאן אפשר לקבל כי יש יותר מ"קליינט" אחד שיכול להוועץ עם הפסיכולוגים/יועצות, וכו', וההורים הם הראשונים ברשימה. אז הנה ברכת הדרך: הבת שלא רוצה, לא מונעת ממך ומהאבא לפנות ליעוץ. יתכן וטוב יהיה שגם המורים יעשו כך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני יכולה להגיד שבתור אחת שהייתה בדיוק כמו בתך (כמה שנים אחורה..) הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה בעצמך לפנות לייעוץ. הלוואי שהוריי היו עושים את זה. אז הרבה סבל ודמעות היו נחסכים, גם ממני וכמובן גם מהם. אל תזניחי ותגידי שטויות זה יעבור כי זה -לא. לכי לייעוץ בשבילך ובעיקר בשביל לעזור לבתך, שכנראה עובר עליה משהו והיא לא יודעת איך לעבור את זה ואיך לבקש עזרה. אין דבר יקר יותר בכל העולם כולו מהורים אשר מנסים להבין את ילדיהם בדרך של כבוד וסבלנות(ולא בדרך של עונשים ומשחקי כבוד( "אני האמא\אבא ואתה תתנהג איך ש א נ י אגיד לך"..) בהצלחה!