רוצה לשתף אתכם בתחושותיי הערב

אמא של חברה שלי נפטרה לפני שבוע וחצי מסרטן, בדיוק כמו אמי. חברתי חזקה הרבה יותר ממני. היא מתמודדת על המצב בצורה טובה הרבה יותר. אמנם היא בוכה הרבה אבל לא מאבדת אחיזה ולא מגיבה בחרדות, דכאון או חוסר תפקוד. מה זה אומר עליי? אני מפחדת לחשוב

אורית שלום רב, כל אדם הוא יצירה שונה וייחודית, לכן במי האדם שונים זה מזה בצורתם החיצונית ובהוויתם הפנימית. התגובה של חברתך מן הסתם תיהיה שונה משלך, כי היא אדם אחר. אין זה מעיד שהיא טובה ממך, או שמצבך הנפשי רע משלה. זה פשוט אחר. אל תשפטי את עצמך מהסתכלות על אנשים אחרים. תבחני את ההתנהגות שלך, לימדי אותה, ולימדי להתמודד עימה. זה מה ששייך אלייך ועם זה מה שעלייך להתעסק ולהתמודד. חיזקי ואימצי, טלי פרידמן

אורית שלום ., ואולי היא עדיין בהלם לכ חרדה היא תגובה טבעית של המוח והמחשבה, קודם כל אני מצטערת בקשר לאמך, מה זה אומר עלייך ? לכל אדם יש רגשות שונים ן לא חרדה ולא מדוכאת. כל אדם שונה מהשני- את בסדר גמור, אל תאשימי את עצמך בכלום. מאחלת לך שתרגישי טוב - רק זמן זה התרופה לכל דבר את יודעת? תאמיני בכח שלך להתגבר ותראי : את תצליחי לעלות על דרך המלך- אמן מיקי.

מסכימה לכל מילה של טלי . כל אדם מגיב אחרת למצבים שונים. מוות של אדם קרוב הוא הדבר הכי קשה שאפשר לעבור. לדעתי אין כאן נורמלי ולא נורמלי. ולכן אינך צריכה לשפוט אותך או אנשים אחרים. השאלה היא האם זמן מרפא את הכל . לדעתי לא . אני מאמינה שהדיכאון יחלוף והחרדה גם אבל הגעגועים לעולם לא חולפים. דנה

אוריתי.. כדי להעביר לך קצת ממה שאני חושבת אני אספר לך "סיפור " קטן... סיפור אמיתי - מהחיים. מהחיים שלי: לפני שלושה חודשים נסעתי לכיוון ירושליים, בדרכי לשם ראיתי בצד הדרך מכונית מעוכה ואנשים . עצרתי את הרכב וניגשתי לתת עזרה ראשונה. את המחזה שנגלה לעיני לא אשכח כל חיי. ראיתי פצועים- פצועים אנושות וראיתי הרוגים. זו הייתה משפחה. הורים ושלושת ילדיהם. ראיתי במו עיניי איך חייה של משפחה (נוספת) , או המעט שנשאר ממנה -הולכים להשתנות, ולהיות מלאי עצב גדול, גדול עד אין שיעור. לאחר שאתר התאונה פונה, נשארתי אני - על הכביש. התחלתי לעכל- לנסות לעכל את מה שזה עתה ראו עיניי. עד היום אני לא יכולה להשתחרר מהזוועה. מהזעזוע. מהמראות. מהריחות.ומהפחד. הפחד הזה מהגורל, שיכול להיות כל כך אכזרי לאנשים מסויימים, והכאב הגדול הזה לאבד את האנשים שהכי יקרים לך בחייך ברגע. אני מספרת לך את הסיפור הזה מכיוון שבדקה הראשונה שלאחר התרחשות התאונה היינו שתיים, אני ועוד בחורה נוספת, שגם היא נקראת אורית, דרך אגב. את הבחורה הזו לא ראיתי מעולם, עד לאותו רגע גורלי שבו נפגשנו. היינו לבדנו והגשנו עזרה למי שיכולנו, כל אחת עשתה מאמצים עילאיים לעזור, עד שהגיעו אנשים נוספים וצוותי מד"א. שתינו ראינו את אותה הזוועה- ב ד י ו ק . אבל אני והיא הגבנו לגמרי אחרת. אני נכנסתי לחרדות. פחדתי,בכיתי, חלמתי על "זה", רציתי לדבר עם מישהוא ולא ידעתי למי אפשר לספר דבר כזה, טופלתי אצל איש מקצוע, דנתי ודשתי ועסקתי בזה כמעט כל הזמן. הבחורה השנייה, לעומתי- לא הרגישה צורך לדבר על זה, המשיכה בחייה מבלי לדבר או לרצות לדבר , מבלי צורך לגשת לטיפול פסיכולוגי וטענה שהיא פשוט לא מסוגלת ולא רוצה "לחזור " לשם. בשום צורה. אבל מה - היא מוכנה לשמוע אותי ולעזור ל י ככל שארצה, אבסורד לא? היא שימשה לי כתף תומכת כשבעצם גם היא זקוקה לתמיכה, לא? לא. זה רק מראה לך שלכל אחד יש דרך משלו להתמודד עם הכאב. הדרך שלה להתמודד ,עד כמה שזה נשמע מוזר, הייתה בעזרה הנפשית שהיא הגישה לי...מי אמר שהדרך שלך להתמודד עם אובדנה של אימך היא לא טובה? ציפור הנפש שלך לא יודעת כרגע איך לשאת את גודל המכה, ואת מנסה לגשש לאט לאט בחשיכה, ולאט לאט את תדעי. רק תמשיכי בחייך, אל תיכנעי לצער, פני לו מקום מסויים בחייך אבל אל תפני לו את כל חייך. הרי רק את יודעת כמה יקרים הם החיים וכמה קצרים הם יכולים להיות. בהמון אהבה, ליהי.

ליהי, סיפורך כואב ומרגש גם יחד. אני שמחה שפנית לטיפול מקצועי, זה חשוב. עברת טראומה לא פשוטה, וחושב לטפל בזה, להתייחס להשפעות ולדעת כיצד לקחת את זה ולהמשיך עם זה הלאה. יישר כח! בברכה, טלי פרידמן

אורית שלום, כמו שכבר כתבו לך לפני - כל אחד מגיב אחרת ואין כאן "נכון" ו"לא נכון". אבל אני רוצה לספר לך עוד משהו חשוב: אבי נפטר לפני חצי שנה בדיוק. שמעתי מחמאות בלי סוף על דרך ההתמודדות שלי - כמה שאני חזקה, וכמה שבכלל לא רואים עלי כלום, וכולי וכולי וכולי... ורק אלהים יודע עד כמה שזה לא היה נכון! אני לא יודעת מה ראו ומה לא ראו כלפי חוץ - את זה יכולים לומר רק האחרים. אבל רק אני ועוד קומץ אנשים קרובים ידעו עד כמה שהייתי מרוסקת מבפנים, ועד היום עדיין לא חזרתי לעצמי במלוא מאת האחוזים! אז בקיצור - מה שאני רוצה לומר הוא - שלא כל דבר הוא כמו שהוא נראה כלפי חוץ. חברתך אולי נראית חזקה - אבל לכי תדעי מה עובר עליה בפנים, מה היא עושה כשהיא לבדה... בכל אופן, את לא מנסה להעמיד פנים, את מודה בקשיים שלך - ולפחות בעיני - אלה הם האומץ והגבורה האמיתיים! כל טוב! אחת