מדוכאת, מבולבלת, ולבד

שלום אני עכשיו בתקופה מאוד מתוסכלת, מבולבלת, דיכאונית ולבד. אני בת 24 ופשוט אין לי חברות אולי אחד אבל רוב החיים הייתי אם בנים או אם חבר ותמיד כשהייתי מתקרבת ונהיית חברה של מישהי אז לבסוף הייתי מרגישה את הסכין בגב. אני עוד רציתי להתחיל ללמוד השנה אבל לא יודעת כבר מה אני רוצה ואני גם רוצה להכיר חברה וזאת עוד סיבה שאני רוצה ללמוד. אך אני מפחדת שזה לא יקרה. אני בחרדות ובדכאונות ומרגישה אפס גמור וכל הזמן שואלת את עצמי איך הגעתי למצב הזה,כי בסך הכל אני נראת טוב וחכמה אבל נהייתי נורא חסרת ביטחון שאני כבר מאבדת את עצמי ורק בא לי להעלם מהעולם הזה. נורא כואב לי וקשה לי ואני גם לא יכולה כלכך לתפקד בגלל זה בעבודה הנוכחית שלי.אפילו בסופשבוע אם יהיה אפילו בן אדם אחד לצאת איתו אז אני אסתגר בתוך עצמי.איבדתי לגמרי לגמרי את הבטחון העצמי ואני גם מרגישה כלכך בודדה. אני יודה למי שיוכל לעזור לי בעניין.

עינת! אני מבינה בדיוק מה את מרגישה, גם אני בחיי עברתי לא מעט, תמיד הייתי מוקפת אנשים סביבי אבל אני נהגתי לכנות אותם בשמם "האמיתי": "חברי אינטרס" הם היו שם כשהיו צריכים משהו. אבל לא נתתי להם להפיל אותי, היו תקופות קשות שבהם נשברתי, כמו שאת עוברת עכשיו ועכשיו לאט לאט למדתי לסנן את החברים לאינטרסנטים שמבינהם, הכי חשוב זה שקודם תאמיני בעצמך! אשמח לקבל את תשובתך.. ליבנת

שלום לבנת תודה קודם כל על העידוד אבל לך נישארו חברים ולי לא ואני מפחדת לפגוש אנשים חדשים אם בכלל מהפחד שיפגעו בי. אני נהייתי פתאום נורא רגישה וגם ניסיתי ללכת ללמוד שנה שעברה ולמדתי רק חודש ועזבתי כי לא אהבתי את החברה ביחוד הבנות שלמדו איתי ונורא מפחיד אותי לחזור למסגרת הזו עוד הפעם אבל מצד שני אני כן רוצה תואר ואני כן רוצה להכיר חברים חדשים אם זה בכלל אפשרי באוניברסיטה?! מחכה לתשובה עינת

הבדידות שמשותפת לכל כך הרבה אנשים מגיעה משני מקורות. האחד היא הבדידות המציאותית, זו שמשקפת שבעולם מסביב יש תחושה של ניכור, העדר חברים, העדר מטרה בחיים (משפחה, עיסוק...) וכו'. המקור השני הוא פנימי ואינו קשור בהכרח למציאות ה"אובייקטיבית". אדם יכול להיות מוקף בחברים ובני משפחה ובכל זאת להרגיש כל כך בודד. כמובן שיש שילוב בין שני הגורמים הללו לתחושת הבדידות. תהליך היציאה מהבדידות אינו מובנה וידוע מראש. הוא מאוד אישי לכל אחד, בהקשר של מקורות הבדידות שלו. כמעט כל אדם מרגיש בשלב כזה או אחר של חייו בדידות, לצערנו יש כאלו שזו חווית החיים המרכזית שלהם. הטיפול בבדידות צריך להיעשות תוך התבוננות על שני מקורותיו. יותר קל אולי לטפל בחלק החיצוני כי הפתרונות כתובים בעיתון או באינטרנט. מפגשים שונים, הרצאות שונות, היכרויות, צ'אטים ופורומים, כל אלו מצויים שם כתובים שחור על גבי לבן וכל שצריך זה אומץ ומוטיבציה כדי לקטוף אותם. אולם כל הפעילות החיצונית שבעולם לא תפתור את בעיית הבדידות הפנימית, שיכולה להופיע בצורות שונות: עצב, דיכאון, ניכור, ניתוק ועוד. כאן דרוש תהליך, לעיתים ארוך, של עבודה עצמית. במידה והאינטואיציה אומרת לך שמקור הבדידות הוא כזה, הייתי ממליץ לפנות גם לטיפול פסיכולוגי שעשוי לעזור לחשוף את הדברים ולעבדם לקראת שינוי. תקופות מעבר וצמתים בחיים הן התקופות הקשות יותר למצבים כאלה בגלל שהן גורמות לצבירה של מתח וחרדה, בדידות חיצונית ופנימית, ולכן בתקופות כאלה דרושה יותר תמיכה, הן ברמה הסביבתית משפחתית והן ברמה של הטיפול הפסיכולוגי. זה לפחות האופן שאני רואה את הדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על ההארות שלך. אני מסכימה איתך לחלוטין ומשום שאני יודעת שחלק מהגורמים אצלי הם פנימיים החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ואני מנסה הכל כדי לעזור לעצמי. הבעיה היא שגם מבחינה אובייקטיבית אני לבד. אמא שלי נפטרה והמשפחה התפרקה. אין לי בכלל משפחה מלבד אבא שמבין אותי אבל לא גר איתי. אני מרגישה מאד בודדה וגלמודה בעולם משום שאין לי משפחה וזה מדכא אותי כך שמידי פעם אני שואלת את עצמי מה התועלת בטיפול ובמאמצים שלי להכיר אנשים אם אין לי משפחה ואם ביסוד אין לי את תחושת הבטחון והשייכות שנותנת רק משפחה?