יסורי מצפון

אני אם לתינוק בן שנה. מאז שנולד אנ סובלת מרגשי אשמה וספקות לגבי כל צעד שאני עושה. אני משתדלת מאוד לטפל בו כיאות ואף יותר מכך ואני חושבת שאני די מצליחה. הבעיה היא שמדי פעם יש לי התפרצויות זעם (לא בגלל התינוק עצמו, שהוא נפלא, אלא בגלל עייפות או לחץ שלי). במצבים כאלה, שהם נדירים, אני צורחת עליו מכנה אותו בכינויים שלא נעים לי לכתוב כאן ואפילו מתנהגת אליו באלימות (לוחצת את היד שלו חזק או את הראש). זה קרה רק 4-5 פעמים בחייו אבל אחרי כל פעם הוא "נדבק" אלי למשך ימים שלמים כדי לוודא שאני עדיין אוהבת אותו. הוא לא מסכים ללכת לאף אחד אחר ומעסיק אותי כל הזמן בשטויות כדי שלא אעזוב אותו. יש לי שלוש שאלות: כיצד ניתן לעצור התפרצויות כאלה שבהן אני ממש לא שולטת במעשי? האם עלול להגרם נזק ארוך טווח לתינוק בגלל אירועים כאלה? מה ניתן לעשות באופן מיידי (מיד אחרי שאני מתעשתת) כדי למנוע נזק לטווח ארוך?

לדעתי עלייך לקחת ברצינות רבה את תגובותייך שכן מדובר בפגיעה פיזית ונפשית בתינוק. הנך מציינת בעצמך כי לאחר כל ארוע כזה התינוק לא רוצה לעזוב אותך. יתכן כי מדובר בדיכאון שלאחר לידה, אבל בכל מקרה כדאי שתפני לטיפול נפשי ואו פסיכיאטרי כדי להבין מדוע את מתפרצת, ולנסות לפרק את הלחצים בדרכים שונות וחיוביות.

אביבה בתיקווה שאבא של הילד לא מתנהג כך אז מה שאת צריכה לעשות זה לאשפז את עצמך כי אם את כותבת שילד בין שנה את מקללת אותו ולוחצת לך על הראש אין לך מוצא תמסרי את הילד לאבא שלו או לאימוץ כי את לא ראויה להיות אמא אם היית נופלת לי לידיים הייתי לוחץ לך על הראש ומראה לך מה ההרגשה. איך ילד בן שנה יכול לגרום לך להיתפרצויות כאלה הוא עוד לא הולך בקושי מה כבר הוא יכול לעשות אפילו הוא לא יכול להגיד לך די מספיק כואב לי . אני רועד מעצבים כשאני שומע דברים כאלה אני מתאפק לא לכתוב דברים שלא נעימים לעין. ילד בן שלוש פלוס מינוס יכול להיות עקשן או מפונק אבל ילד בן שנה שכבר 5 פעמים הופעלה עליו אלימות צריך להיות בפיקוח סוציאלי כי זה רק יחמיר אם לא תתחילי לפעול בנושא. תמשיכי ככה ואת עוד תקללי את הרגע שילדת אותו כשבגיל ההתבגרות הוא יתנקם בך. שונא אנשים שמביאים ילדים לעולם ולא נותנים להם את מה שמגיע להם. מי שלא מסוגל לגדל ילד שלא יוליד אותו. והכי מרגיז זה שאני בטוח שהבחורה כבר חושבת על הילד הבא שלה. דוגי-- אבא מודאג מאוד

אביבה שלום רב, המצב של ההתפרצויות אינו נשמע קל לא לך ולא עבור ילדך. אני מאמינה שההתפרצויות משפיעות על הילד, וגורמות לו לחרדות ברמות שונות, ולראיה הוא "נדבק" אליך אחרי ההתפרצויות הללו, מתוך סיבה כלשהי. זה עשוי לפגוע בבריאותו הנפשית לעתיד, אך זה תלוי בך. פרט לכך, עצם ההתפרצויות ומה שמוביל אליהן, זו סיבה מצויינת כדי ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. ראשית את צריכה ללכת לטיפול בשביל לעזור לעצמך ולדעת להתמודד עם מה שמתרחש בחייך, ושנית, לכי לטיפול כדי להתמודד טוב יותר עם הדברים ולא לערב בכך את ילדך, או לגרום לו לפגיעה נפשית עתידית. תעשי את זה בשביל שניכם. בהצלחה, טלי פרידמן