אתן נורמאליות

זה מתחיל ממש אחרי הלידה וקורה (כמעט) לכולנו. זה מתחיל ממש אחרי הלידה שהייתה "סיוט" לכשעצמו, אך לא לשם כך התכנסנו. את מתעוררת במיטה, בבית החולים ונראה לך שלאף אחד לא ממש איכפת מהתינוק שלך, ששוכב בקופסת זכוכית קרה עם אור ניאון שדולק ולא מרפה לרגע. בחדר קר שוכבים עוללים קטנטנים ומעוררי חמלה באווירה הקפואה והמכנית, ואת, שרק ילדת וגם ככה ההורמונים משתוללים לך כאילו סופת הוריקן פרצה ממש הרגע, חשה כאילו הילד שלך סובל ואין אף אחד שיכול לעזור לו. את רוצה להציל את ילדך מהאווירה הנוראית, לחבק, להניק, להחזיק קרוב, ושאף אחד לא יגע בו חוץ ממך, וממש באותו רגע מגיעה אחות חסרת רגישות ששכחה מה זה להיות אמא לילד ראשון וגוערת בך כאילו היית הדבר הכי "לא נורמלי" שהיא ראתה. התחושה איומה. אין אף אחד שמבין מה קורה לך, את מן הסתם הבן אדם שהכי לא מתאים לו להיות הורה, ובטח הסתננה לך איזו מחלת נפש איומה , ואסור לגלות את זה כי עוד יקחו לך את התינוק. זאת התחושה. את בחוסר אונים גדול, בוכה בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע, ימים כלילות. הדיכדוך מחלחל לו אט אט, ואת מבינה שאבוד לך. שאת בסרט הזה, שממנו אין דרך חזרה. ואז מגיעים הביתה. אחרי שבלבלת לבן זוגך את המוח עם כל מיני שטויות, משחות, בקבוקים, אלפי מוצצים ואיך לנהוג באוטו בלי להיכנס לבורות שחלילה וחס יקפיצו את שנתו המלאכית של העולל וצרחת עליו קצת כשנגע בילד "רחמנא ליצלן". אתם מניחים את העולל במיטה ולא עוזבים את החדר לרגע. לוודא שהוא נושם, שלא קר או חם מידי, שהוא מרגיש בנוח. צריך לאכול, אבל אין תאבון וגם אין חשק להכין כי אין זמן. עוד רגע יתעורר ואז מה? אז יישארו כלים בכיור ולא יהיה זמן לשטוף אותם, שלא לדבר על בגדים - רצוי ללבוש כמה שפחות כדי שערימות הכביסה לא יערמו ולמי יש זמן לזה בכלל??? ויש את העניין של הסיגריות - עכשיו כבר אסור. לא להסריח ולחנוק את המסכן, אבל ה"מסכן" מתעורר ובוכה. את אומרת "אני כאן בשבילך מתוק", "אתה יכול לבכות כמה שתרצה". רק מה, הוא צורח וצורח כי יש לו גזים ואין דבר שאת עושה ומרגיע אותו. את נהיית מתוסכלת ורצה לבית המרקחת, מוציאה 800 ש"ח על נוזלים שלא מרגיעים בכלל. למה רק הילד שלך צורח? למה הילד של השכנה שקט ורגוע להפליא? את קולטת - זה את. את בן אדם לא רגוע, והורשת את התכונה הנוראית הזאת לעולל הקטן. איזה מסכן, איזה אומלל, למה עשיתי לו את זה? אהוב קטן ואומלל שלי, את בוכה בלי הרף. לא ככה ציירת את זה. דמיינת שתהיי האמא הכי נהדרת בעולם ואז מגיע זה? מה זה?? זה החיים? את מפסיקה לישון כי הוא בוכה המון ובהפסקות את צריכה סיגריה או שיחת טלפון מנחמת, והעייפות מצטברת ואיתה העצבים, הכעסים והתסכול הבלתי נגמר. איזה סיוט. אלוהים - לא לזה פיללתי. זאת התחושה, נכון? היום יש לי שתי בנות, מקסימות ו"רגועות" ואני יודעת שלא חוסר התפקוד הורג אותך אחרי הלידה הראשונה- אלא חוסר הידיעה. התחושה שרק את עוברת את זה כל כך קשה- היא תחושה מופרכת ושלא יספרו לכם אחרת. לכולנו זה מאוד קשה. אתן בסדר גמור ו"נורמליות" לחלוטין. זה בסדר שיהיו לכם התקפי זעם, זה בסדר אם אתן צורחות ומאבדות שליטה, זה הכל בסדר. זה קרה גם לי ו ל כ ו ל ם. אחר- כך זה מקסים.

א. התחושה שלאף אחד לא אכפת- וואו!! כל אחד בעולמו, ואם את אומרת משהו- את מה זה מפונקת (שלא לדבר על הדודות שמרצות לך על שלא היתה להן מכונת כביסה, ולא חיתולים חד פעמיים אז על מה את מתלוננת). ואף אחד לא מאמין לך (כיאף אחד לא ממש נמצא כדי לראות) שהתינוק לא ישן ובוכה כל הזמן. "כל התינוקות אוכלים וישנים" את ממציאה! את הסטרית! אני מאד מבינה את מהש שאת אומרת לגבי האנרגטיות שלו- התינוק שלי היה ישן 10 שעות ביממה והאוכל בכלל לא היה מרדים אותו. להיפך!! אני מסכימה איתך שאם הכל אנחנו עדיין מתפעלות מפרצופו היפהפה, אבל עם קצת הבנה גם יכולנו ליהנות מהתקופה! גם אני הייתי עצבנית וחוששת בהריון, ולמרות כל ליטופי הבטן עדיין חשבתי שהוא עצבני בגלל ההריון. אבל אחרי חודשיים כשהוא הפסיק לבכות לחלוטין (אבל לא התחיל לישון...) ראיתי שפשוט "יש לו את זה"- הרבה מרץ וכוח. אז כנראה שהוא קצת דומה לי כי גם אני אנרגטית, או שפשוט כל דור הוא יותר גבוה וגם, כנראה, יותר חזק. ככה זה, אבולוציה. אני עכשיו מאד מבינה את זה, ובהחלט ערוכה כל יום לפעילויות מעניינות ומוציאות אנרגיה. אני לא מעוניינת לדכא את זה. נראה לי שבאיזהו שלב בחייהם זה יהיה חיוני... לגבי הדיכאון- מותק!! ממני תקבלי תשובה!!! אני נכנסתי לדיכאון דווקא אחרי שהכנסתי אותו למשפחתון, אבל כל התקופה שהייתי איתו בבית שקעתי אט אט. לא היה לזה שום קשר לילד. ההיפך!! דווקא בתקופת הדיכאון כשהייתי מחבקת אותו זה היה מרגיע אותי. אצלי זה היה קשור לבדידות איומה, ניתוק חברתי, וניכור משפחתי. חייתי בעיר ובאזור בו אין צעירים בגילי, והמעט שיש גם לא יוצאים מהבתים...כמו כן, לא היתה לי עבודה, ומשפחתי לא באה, למרות שהם גרים קרוב... כל פיתרון שניסיתי לא עזר. חוגים בבוקר לא היו , ובנוסף- חמותי...עם כל התחרות ו"הילד שלך" וכו'..) (. הרגשתי שאני היחידה שדואגת לילד.. בעלי הוא חם מאד, אבל הוא, מצידו, היה לוקח צ'אנס עם כל מטפלת בסביבה ו...העיקר לחיות! אז בסופו של דבר נחת שיממון נוראי. פשוט תחושה ששום דבר ואף אחד לא מעניין. לקח לי הרבה זמן לצאת מזה, ועד היום זה עוד לא יציב, אבל כבר לא חוזר באותה עוצמה...אבל הפיתרון הוא- לצאת לעבודה מייד (זה מה שעשיתי). לא חשוב איזו! רק שתהיי חייבת לקום בבוקר, ושתראי הרבה אנשים!! וגם ללכת לפסיכולוג היום אני משקיעה המון בעצמי. ובגלל שהוא בן כמעט שנתיים, אני יכולה להרשות לעצמי יותר חופש פעולה. כל הזמן שהייתי איתו בבית, הרגשתי שאני לא נותנת מספיק תשומת לב,. הייתי כל הזמן סביבו, אבל היו לי המון רגשי אשמה. היום אני יודעת, שהוא לא צריך אותי כל זהמן. אפשר לשחק איתו כמה דקות ולחזור לעיסוקיי. הוא רק צריך שנהיה שם, אם הוא רוצה להגיד משהו, או אם הוא צריך חום ותקשורת. אני כבר לא הולכת איתו לגני משחקים, כי זה משעמם אותי נורא. במקום זה אני עושה את הפעילויו האהובות עליי איתו ביחד. ובניגוד לצפוי- שנינו נהנים. אם אני הולכת איתו לתת תמונות למיסגור- הוא יושב שם ומדבר עם המוכר, ומצביע על תמונות שקיימות, ואם יש רעש מעניין בחוץ הוא אומר לי בהתפעלות. הוא לא משתעמם בכלל! ושנינו מרוצים. וזהו...עוד משהו?

יש לי ילד בן כמעת שלוש והזכרתם לי את ההתחלה ואני חשבתי שרק אצלי ואצל אישתי זה ככה. צרת רבים חצי נחמה דרך אגב הילד שלי עד היום לא ישן.