משתפת אתכם קצת...

שלום לכולם. גיליתי את הפורום הזה לא מזמן והיום החלטתי שאני מתיישבת לכתוב לכם קצת. אולי לתת תקווה דרכי ואולי גם להגיד שהחיים מלאי עליות ומורדות ועצם החלמתי לא מהווה אופוריה אלא מבט מפוכח על החיים. והנה סיפורי: הייתי ילדה סגורה וביישנית אבל גם מושא הערצה של הוריי ואחיי. ילדה טובה שעושה כל מה שמבקשים ממנה. ללא דעות משלה ללא טיפת אסרטיביות. אבל שכולם אוהבים. גם הדוד שלה אוהב אותה. מאוד מאוד מאוד אוהב אותה. (אני בטוחה שמי שהיה צריך להבין הבין). וכך גדלתי עם סוד ענק בתוכי מוכה מבפנים וכואבת גדלה למשפחה עמידה עם שני הורים שאוהבים ומפנקים רק לא ממש אחד את השני ולאחר כמה שנים בעודי עדיין גורה קטנה הם התגרשו. או אז החלו הבעיות לצוץ הייתי שבוע חולה שבוע בריאה. כל האנגינות שקיימות. מתעלפת פעמיים בשבוע ואחר כך כל יום,היום אני מבינה שזאת ההתנתקות המפורסמת. וכך מבעיות בגרון עד בעיות של אסטמה ואישפוזים וסרוב ליטול אנטיביוטיקה והחבאה של האנטיביוטיקה ורצון להיות חולה נזקקת ומטופלת. וכך לאורך שנים ובמשפחה קשה אבל עדיין אוהבים את הילדה הקטנה והיפה ומסרבים להאמין שמשהו לא בסדר. ואז אנורקסיה כמובן. ואנורקסיה קשה. והאכלה בכוח. אמא שלי ישבה איתי והאכילה אותי במשך שלושה חודשים תמימים עם כפית עד שהתחזקתי. ונסיון להתגבר ולהתבגר והליכה באופן קבוע לטיפול וקשרים גרועים ושוב נפילה. ואשפוז בתל השומר ואז שלוש שנים של לימודים מדהימים (מחמת החיסיון לא מפרטת) ותמיכה מכל מי שרק אפשר. וצעד קדימה ושלושה אחורה. והמון המון תמיכה. ופתאום אוכלת ולא חושבת על זה. אולי לא פתאום אבל אוכלת לבד. לאט לאט מלמדת את עצמי להכין לעצמי דברים. להבין שמגיע לי. ולא תמיד זה מצליח. לפעמים מלכה את עצמי כשאוכלת יותר מידי. אבל יודעת שחיים פעם אחת. מנסה להבין שצריך לחיות את הרגע את ההווה ויחד עם זה מידי פעם להסיט את הראש לעבר להסתכל ,לבחון אבל לזכור שמה שהיה היה. ללמוד ולחקור את מה שהיה לעקור את זה מהשורש. אבל להביט קדימה עם התרכזות בהווה. וזה לא קל. אני כבר הרבה זמן אחרי המחלה (יחסית)ואחרי טיפול מוצלח כל כך. ועדיין זה קשה. אבל כשמצליחים אתם יודעים את ההצלחות הקטנות האלה. זה נפלא. ואני מחוייכת. וכשקשה אז קשה ובוכים ומדוכאים ומקללים ולפעמים גם בורחים לאוכל. אבל זה אנושי לא? זה נורמלי אני חושבת. ואני מנסה להבין היום שאני לא אשמה. שלא חטאתי ולא פשעתי. שעשו לי רע. אני הייתי הקורבן ואני לא צריכה להעניש את עצמי. ולא תמיד זה הולך. אבל אני משתדלת. והיום אני כותבת לכם מאותו כסא לא ממרום מושבי. היום למשל חוויתי פגיעה עמוקה מאוד באגו. נדחיתי בצורה חד משמעית. לראשונה בחיי. תמיד הייתי נויה היפה המוצלחת. וכשחליתי זה קצת השתנה מבחינתם אבל מבחינתי כך בצורה זאת צריך העולם לראות אותי. והיום אמרו לי שאני יפה ומוצלחת אבל זה לא זה. וכאב. למרות שגם אני היססתי. האגו שלי נפגע עמוק מאוד. ולא רק הוא. פתאום חזרתי לגיל קטן מאוד. אבל היום בניגוד לעבר אני מתמודדת. גם עם הכאב הזה. כי אין ברירה. כי אני רוצה לחיות. כי סך הכל אני די פריקית של החיים(בבסיסי). אז זה ארוך וגם הגב שלי כואב. מקווה שתיסלחו לי. מקווה שתוכלו קצת לקחת מיזה. שלכם נויה

את מישהי שאני יכולה לומר עליה שהיא עשתה את זה בגדול. את מבינה למה אני מתכוונת? ז"א, כאילו...הלכה על החיים שלה בגדול, לא בקטן, ולא בבינוני, בשביל מישהו אחר זה אולי היה נראה אחרת, אבל בשבילך, בשביל מישהי שהיה לה הרבה יותר מבפנים, כל צעד קטן לאחר היה ענקי בשבילה. תתקני אותי אם אני טועה ? ...... ...... אני חושבת שכשאת "הלכת" על החיים, ובחרת ללכת באותה דרך שאת נמצאת בה היום, אז את הלכת לא בגדול, ב-ע-נ-ק! וואוו....איזה יופי לך. אמנם כתבתי כאן משהו, אבל אין לי הרבה מילים לומר לך. אני עדיין מנסה לעכל את הדבר שלפעמים יכול לשבור אותך ולהפיל אותך, ולפצוע אותך, ולגרום לך לכ"כ הרבה תחושות גועליות, ואת החלטת "לעבור" ת'כביש...חיחי... זה מה שיצא לי. ז"א...אם הכביש הוא דבר סואן נורא, כן..?! ומדרכה אחת היא ההפרעה והמדרכה השנייה היא היחידה שתוביל אותך לחיים בריאים עם הצלחות (וגם אכזבות כמובן) והמון דברים שאת יכולה מאוד ללמוד מהם, אז אני רק מקווה בשבילך שבאותה מדרכה תמצאי הרבה עניין ומשמעות... אני אשמח לשמוע ממך שוב...מאוד. אני.

גקי. אהבתי מאוד את הדימוי שלך. אכן בחרתי במדרכה הבטוחה. אבל גם בה אסור לשכוח יש הרבה אבנים קטנות שיכולות להפיל. לכן צריך לפקוח עיניים אני מניחה. וללכת לא יותר מידי בבטחון אבל בהחלט לפסוע בשקט. נראה לי שהחכמה היא להיות במצב של איזון כלומר לא באופוריה ולא החרדה אלא איפשהוא באמצע. אשמח להיות פה . תודה רבה. נויה נ.ב ברשותך אשתמש בדימוי בשביל לעודד את רוחי מידי פעם:-).

קראתי את המכתב היפה שלך, וחשתי את ההתרגשות עולה בי, מכה בבטני, כובשת חלקים הולכים וגדלים מלבי. כמה מוכר לי המצב שתיארת. כמה מוכר, וכואב. וכמה עצב כרוך בהבנה שנדרש צעד כה קיצוני ומסוכן, הרעבה עצמית (כמעט) עד מוות, כדי לגרום לסביבה לראות שמשהו מ-א-ו-ד מ-א-ו-ד לא בסדר!! נויה, יש לנו הרבה מן המשותף: בסיפור הילדות. בהתייחסות הסביבה. בציפיות מאיתנו להיות תמיד המוצלחות, המתחשבות, המנומסות. ב"החלטה" (הלא מודעת, כמובן) להשתמש באנורקסיה כדרך להביע את הכאב העמוק, הנורא הזה... ובעיקר - בעובדה ששתינו, כך נשמע לי, במקום אחר היום. שתינו הותרנו את השד הזה מאחורינו. שתינו נחושות להיאבק, לא לתת לפחדים ולאשמה להשתלט. נחושות להמשיך הלאה בחיינו, למרות ( ואולי דווקא בגלל? ) הכל... אני מחזיקה לך אצבעות להמשך הדרך: להחלטות נבונות, לנחישות הדרושה לביצוען, לכוח לעמוד על שלך ולהשיג את אשר ברצונך להשיג, ו... ליכולתך לקבל ולאהוב את עצמך. זה לא אמור להיות קשה : יש בך כל כך הרבה מה לאהוב...!! מקווה לשמוע ממך עוד, ו... מקווה שתהיי מאושרת, בדרך בה תבחרי. דפני.

דפני. אני כל כך שמחה לשמוע את זה. כל כך כל כך... שגם את ניצחת. שאפשר לעשות את זה. שזאת הבחירה שלנו. כל פעם שאני שומעת עוד סיפור כזה זה רק נותן לי עוד זריקת מרץ ועידוד. תודה. ואשמח לקחת חלק. להשתתף ולעזור כמה שרק אוכל. שלך נויה

מוזר כתבתי הודעה שלמה ואופס היא עפה פרחה לה. אז אקצר קצת. כתבתי שכל פעם זה מרגש אותי מחדש לשמוע על עוד מישהי שהצליחה במאבק הזה. שלקחה את הבחירה וההתמודדות. שבחרה בחיים. לצערי יש לי עדיין חברות שנמצאות עמוק בתוך אפילת האנורקסיה. כיף היה לי לקרא את ההודעה שלך דפני. ואשמח לקחת חלק להשתתף וגם לעזור כשאוכל. שלך נויה

ריגשת אותי...

העצב שלך העצב הזה, מאיין הוא לך? הן את כה צעירה וצוחקת. העצב הזה, כל כך הוא שלך איך אינך מניחה לו ללכת? ברגעים נדירים של חולשה משתלטת הוא צף ועולה על פנייך עצב סגלגל וכואב עד מאוד נחבא בקשיחות של עינייך. העצב הזה, תמיד הוא איתך חבל, את יפה ונושמת העצב הזה, שחררי אותו קצת אולי רגע תהיי מאושרת. ןאכן היום את שמחה ומאושרת הגל של המועקה השתחררלו ועצר מלכת. וגם עם יהיו עמו מכשולים את בוודאיי תדעי לזכור את הימים הטובים.

דניאל אתה מקסים. התרגשתי מאוד. אכן העצב עוד מלווה ועדיין ילווה אני מניחה. למזלי רחשתי כלים. להתמודד איתו כשבא. שתי ברירות היו לי,שתי ברירות ובחירה אחת. וכשבא העצב ומציף אותי. כבר אינני נלחמת נותנת לו מקום לרגע אולם לא מרשה לו להתמקם. תודה דניאל. אגב זה מוזר אני רואה את התגובות רק כשאני נכנסת להודעה אולם לא בפורום עצמו?? האם זאת אני??? או המחשב??? או בורותי בעניני מחשבים??? שלך נויה

וואוו... זה היה מקסים!

נויה יקרה, אני מאוד מעריך את האומץ שלך, לחלוק כאן עם אחרים את מסכת הייסורים שלך, ואת האופן המפוכח ומעורר הערצה שבו הצלחת להשיב לעצמך את השליטה על חייך. אני משער, שגם עכשיו לא קל לבטא את הכל במלים, בפני אנשים זרים. עם זאת, למרות שאיש לא יוכל להבין באמת את כל מה שעבר עליך, דברים דומים קורים גם לאחרים, והמלים שלך עשויות לעורר תקווה ברבים ממשתתפי הפורום הזה. בהודעה שלך הזכרת ארבעה שלבים, שכל אחד מהם עשוי למלא כרכים שלמים: הפגיעה בילדות, התוצאה (אנורקסיה), הטיפול, והצורך להמשיך ולהתמודד גם היום. אני בטוח שלא קל לך לשוב ולהיזכר בכך, אם אם תרצי לעשות זאת כאן, תגעי בלבם של רבים שנמצאים במצב דומה. תודה, דרור גרין