הפסיכולוג - מקצוע לעתיד?

אני חייל משוחרר המתעניין בפסיכולוגיה ועומד לבחור מקצוע לחיים. קראתי את המאמרים שפרסמת בגליונות הקודמים בנוגע לטיפול הפסיכולוגי אך הם לא סיפקו לי תשובות מספקות, יתר על כן, המאמרים העלו בי שאלות נוספות. ברצוני לדעת כיצד מצליח הפסיכולוג "להתנתק" מן המטופל בסוף הטיפול. בין המטפל למטופל נוצרים יחסי קירבה (העלולים להוביל לקשר מיני אשר אסור לפי הידוע לי) או קשר תלותי יתר על המידה מצידו של המטופל. כמו כן נתקלתי בסברה לפיה פסיכולוגים עלולים להיות מושפעים מהמקרים בהם הם נתקלים ולפתח דכאונות שונים. אני מעוניין לדעת כיצד מפריד הפסיכולוג בין הפן המקצועי לפן האישי. כמו כן אני מעוניין לדעת אודות דינמיקת העבודה של הפסיכולוג, מה ההבדלים בעבודה בסקטור הפרטי לציבורי, ויותר מכך -ברצוני לדעת מהו מסלול הכשרת הפסיכולוג, איזה מסלול עלי לעבור אם ברצוני להיות פסיכולוג , ובכלל כיצד סטודנט המחזיק בידיו תעודת M.A הופך להיות פסיכולוג מן השורה?

למור שלום רב העלית שאלות רבות אנסה לענות בקצרה על כולן, אך תדע ששאלות אלה הן שאלות חשובות ביותר אשר מלוות את אנשי המקצוע שנים רבות. אחד ההבדלים הבולטים בין טיפול פסיכולוגי לשיחה עם חבר קרוב היא האפשרות של הפסיכולוג "לתפוס מרחק" מהמטופל מה שעוזר לפסיכולוג לראות ביתר ברור את בעיותיו של המטופל וכך לעזור לו. חבר קרוב עלול להתקע בשלב זה מכיוון שהוא בקשר קרוב מאוד לחברו וכן הוא מושפע מהדינמיקה הספציפית המאפיינת קשר זה שעלולה לפגוע בטיפול. מרחק זה עוזר לפסיכולוג להפרד מהמטופל בסיום הטיפול, תהליך שאגב יכול להמשך מספר פגישות. בנוסף כך קל יותר לפסיכולוג לא לפתח תלות או רגשות אחרים שילוו אותו בחייו הפרטיים אחרי המפגש הטיפולי. עם זאת עלי לציין שחשוב מאוד שייווצר קשר רגשי בין המטפל למטופל ועל המטפל להתחבר לרגשותיו שעולים בטיפול זהו בעצם הכלי בעזרתו הוא מטפל. כך המטפל צריך לשמור על מידת קירבה למטופל שמחד לא תהיה קרובה מדי ומאידך לא רחוקה. מסלול ההכשרה של הפסיכולוג הקליני (שהוא לטעמי המקצוע המרכזי שמתעסק בפסיכותרפיה) הוא ארוך ומייגע ודורש המון השקעה אך נותן המון סיפוק (למי שמתחבר לכיוון זה). ראשית עליך לסיים תואר ראשון של אוניברסיטה מוכרת (כשלוש שנים), אחר כך עליך להמציא המלצות מהשדה (שמראות על נסיון כלשהו בשטח הטיפולי) והמלצות מחקריות מהאוניברסיטה בא למדת. אם ציונך בתואר הראשון גבוהים ביותר תזומן לסידרה של שתי ראיונות אישיים (מעמיקים וקשים) בהם המראיינים יבחנו האם אישיותך מתאימה ובשלה למקצוע. ברצוני להמליץ לך לקחת טיפול בעצמך שמהווה לטעמי חלק בלתי נפרד מלימודי הפסיכולוגיה הקלינית. לאחר שסיימת את התואר השני (כשלוש שנים) תתחיל בתהליך ההתמחות שבו אתה עובד כ 25 שעות בשבוע למשך ארבע שנים. העבודה היא בבתי חולים פסיכיאטרים במרפאות לבריאות הנפש קופות חולים ועוד.. בעצם הלימודים אינם מסתיימים לעולם מכיוון שתוכל להמשיך לתואר שלישי או להעשיר את ידיעותיך בפסיכותרפיה בבתי ספר מיוחדים לכך וכך תוכל להתמחות בסוגי טיפול שונים.

מור, אני לא רוצה לדכא אותך אבל המסלול ללימודי פסיכולוגיה קלינית הוא ארוך, מתיש ויקר. ראשית, לידיעתך נתוני הקבלה לאוניברסיטאות לתואר ראשון בפסיכולוגיה הם בין הגבוהים ביותר, ותואר ראשון בפסיכולוגיה ניתן כיום ללמוד רק באוניברסיטאות ובמכללת אשקלון של בר אילן. בכל שאר המקומות לומדים מדעי ההתנהגות שזה "קצת" פחות יוקרתי אם ברצונך להתקבל לתואר שני. כמו כן תואר ראשון לא שווה כלום בשוק האזרחי צריך תואר שני. בנוסף שי שכח לציין שכדי להיות פסיכולוג קליני מוסמך אתה צריך לעבור מבחן הסמכה שכל מטרתו היא להכשיל אותך וכן כפי ששי ציין, לאחר שבחרת להתמחות בקלינית (ודרך אגב ניתן להתמחות במחלקות שונות בפסיכולוגיה- ארגונית, חברתית, מחקרית וכדו') ולאחר שסיימת שנתיים תואר שני ועוד שנה תזה יש לך 4 שנים במשכורת 0 לעשות סטאז' וגם אז לא מחוייב שתקבל את ההסמכה. זהו, עוד קצת חומר למחשבה, אני יודעת שלי לא היו את הנתונים האלו כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה ואם בעבר חשבתי על קלינית הרי שהיום שיניתי כיוון לחלוטין וגם זה עוד פתוח...