אני חושבת שהרמתי ידיים...

אני מיואשת לגמרי. לא מצליחה להתמודד עם עצמי. היום הייתי אצל רןפא תזונה, אחרי ש"הברזתי" ממנו במשך חודשיים. באתי בפחד עצום לעלות למשקל. הבטן הרגישה נפוחה ופחדתי לראות את המשקל עולה. אך, פלא פלאים, קרה בדיוק ההפך. ירדתי. אחרי שכבר הגעתי למשקל יותר סביר. אז כן, בהתחלה מן נשימת רווחה ואחר כך גועל עצמי. השאלה הזאת - למה? למה אני עושה את זה לעצמי? חיכיתי לתור שלי, שיגיע ובינתיים שימשתי "מודיעין" לבנות חדשות, שזו הפעמים הראשונות שהן מגיעות לטיפול. ואני, כבר כמעט שנתיים שם. התיק שלי מנופח, אפילו העיפו משם את הרישומים הראשונים . כבר אין מקום... ואני שואלת את עצמי - מה אני עדיין עושה שם? מסרבת לקחת את היד המושטת. הרופא שלי בן אדם מדהים ואני סומכת עליו, אבל פשוט לא מוכנה לקבל את עזרתו. ושוב, בפעם המי יודע כמה קיבלתי תפריט. תפריט שאם אוכל לפיו אולי אםילו ארזה. אבל זה תפריט ואני לא מסוגלת לאכול לפי תפריט. לא מסוגלת לפצל ארוחות במשך היום. רק בחושך, רק מאוחר מאוד בערב, בביץ. שם אני מרגישה נוח. ובמשך כל היום מרוץ מטורף. עבודה ועוד עבודה. ולשם מה כל המירוץ הזה. הוא אמר לי שהדרך היחידה להתחבר אל הנפש היא קודם כל להתחבר אל הגוף. מי רוצה בכלל להתחבר לדבר הזה? הגוף מפחיד אותי. אולי עכשיו, במשפט הזה שכתבתי הבנתי את הבעיה. הפחד מהגוף ולכן גם הפחד לעשות צעדים שיתנו לי להרגיש אותו. כמו גם לעיתים פחד מקרבה מינית, אפילו עם מישהו שמכיר אותי כבר כל כך הרבה זמן. אני ל יודעת מה לעשות... כבר לא מבקשת עזרה, לא מחכה למשהו יקרה. מנסה להמשיך לחיות ולהנות... לנסות להנות מכל השאר. מפחדת....

אותה "הרמת ידיים"... אני רוצה להבין אותה יותר... זה בגלל שאת מפחדת להכיר את גופך? את מפחדת להתחבר אליו? את מפחדת להתרגל אליו? את מפחדת להיענות לצרכים שלו? את מפחדת שאותה אובססיה כבר לא תהיה שם בשבילך? ותלך...למען חיים יותר טובים? ללה, שמת לב שבכל שאלה יש את המילה שמורכבת מהשורש פ.ח.ד? בטח ששמת לב, מהרגע הראשון שהבנתי שאני קצת "מסובבת" אמרו לי משפט אחד שלעזאזל לא יכול לצאת לי מהראש: "כדי לסלק ת'פחד אסור ללכת איתו - אלא נגדו"! , אני לא יכולה ת'משפט הזה, הוא חדר אליי עמוק מדי. והרופא ממש צודק שהוא אומר שכדי להתחבר לנפש צריך להתחבר לגוף, ושתדעי שנתת לי נקודה למחשבה, תודה. לפני שבוע אני פרסמתי הודעה שבה כתבתי שהרמתי ידיים, כי גם אני מיואשת, עכשיו אני עושה דברים כי... זה כאילו אני מרגישה...סתמית כזו... שאני עושה דברים כי ככה הכתיבו לי, אולי זה מה שבעצם גורם לי לעשות אותם. כי בשביל עצמי אני לא אעשה אותם, בשביל אחרים-אני לא מרגישה שמישהו אוהב אותי ואיכפת לו, אז אולי זו הדרך. אולי תנסי לקחת את עניין האוכל כמובן מאליו? כי כשהייתי "על הסוס" לפני איזה חודש-חודשיים הייתי על אותו סוס, והתקדמתי יפה, מבינה? תחשבי על זה, תהרהרי איתי פה...זה מעניין...

הי ג'קי, קודם כל אני שמחה אם נתתי פה איזושהי הערה (בקשר להתחברות לגוף). זה בהחלט משהו שדורש מחשבה. אולי כל הניסיון שלי להתרפא, להגיע לשורש הבעיה לא מוצלח בגלל חוסר ההתחברות עם הגוף. ממה אני מפחדת? למה אני הולכת עם הפחד ולא נלחמת איתו? כי הוא מפחיד :-) כי יותר קל ככה, אני מניחה. יש דברים בהם אני אלופה בלהלחם - בכי, געגועים. הכל יכול לחלוף בהכחשה גמורה. במקום להתאבל על מות יקירי אני "מתאבלת" על איזה מאכל אהוב מפעם. מנסה בכך, שלא אוכל את אותם המאכלים מפעם למחוק את הגעגוע. לא לתת לרגש הזה להציף אותי. אני מרגישה שאבלע בתוכו. מרגישה את החוסר אונים הזה. את כותבת שאת כבר לא "על הסוס". חבל... (מי כמוני יכול להגיד לך :-) ברגע שכבר עולים "על הסוס" מרגישים מן הפתעה, עד כמה שזה בעצם לא נורא, אבל אחרי שיורדים - זהו, כאילו זה לא היה. וזה טוב שאת עושה את מה שצריך כי צריך, אפילו שעכשיו זה לא בא ממך לפחות את עושה אתזה. ברור שכל עוד זה לא יבוא ממך הבעיה לא תפתר אבל לפעמים אסור לחכות, צריך בכוח ואני מרגישה שאין לי את הכוח. ותאמיני לי שטוב לעשות אפילו כי ככה צריך ולא בשביל מישהו אחר. ואל תגידי שלאף אחד לא איכפת ממך! אין דבר כזה! לי איכפת ולעוד הרבה אנשים איכפת! את יודעת מה - אני יודעת שלהרבה אנשים איכפת ממני ואני יודעת שהרבה אנשים אוהבים אותי - אז מה? אז זה אומר שאני מרגישה יותר טוב עם עצמי? לא. זה לא אומר לי כלום. רק גורם להרגיש עוד יותר חסרת ערך. "מבזבזת" את כל האהבה הזאת. לפעמים זה כל כך קשה כשכולם מצפים ממך למשהו. כל כך קשה למעוד. לגבי לקחת את האוכל כמובן מאליו - איך עושים את זה???? אלוהים, לפעמים אני ממש חולמת על לשבת עם עוד אנורקסית כמוני ולאכול ביחד. העיקר לא לעשות את זה לבד! להרגיש "בסדר" שאני אוכלת , כי הנה גם עוד מישהי עושה את זה ואני חושבת שאת מבינה עד כמה זה לפעמים משנה עם מי את אוכלת. אוף, אני כבר בעצמי לא יודעת עם המחשבה הזאת חולנית לגמרי או לא... טוב, ג'קי חמודה, אני חייבת לזוז הביתה. יום העבודה שלי נגמר כבר לפני שעה. גם זה משהו שלפעמים בלתי מובן לי - במקום להגיע הביתה ולהיות עם החבר, שעוד מעט לא אראה מעל חודש (אני נוסעת לסין!) - אני נשארת כאן, עובדת כמו מטורפת. בכל מקרה, אני אאלץ להתנתק ורק מחר אכנס שוב. אז הנה, עוד כמה דברים למחשבה גם לי וגם לך. ושיהיה ערב טוב בינתיים!! איפה הסוס הלבן הזה?? :-)

שלום רב, מקריאת מכתבך נזכרתי בסוג של כיתוב, בנוסח "חפשו את המטמון", שיש בו גם חידות, אבל גם הרבה רמזים לפיצוח התעלומה. תחושתי כי הכניסה לחיים במתכונת קצובה, מדודה, וכו' אינה רק עניין של כמויות מזון, ולכן לא סתם מפחידה. התעלומה לא תהיה חסרת פשר, אם תסתייעי באיש מקצוע, ולא בעניין התזונאי כוונתי, אלא ההתנהגותי-נפשי. כולנו מסתייעים מדי פעם במומחים לתחום מסויים, אז למה להפסיד את היופי שבחיים? אם תרצי הפנייה, כתבי למייל האישי, עם ציון הגיל והמיקום, ואראה במה אוכל לסייע. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום ד"ר , תודה על תגובתך. זה נכון שלא רק כמויות המזון מפחידות. לא כאן הבעיה, אלא רק סימפטום. בנוסף לטיפול התזונתי אני נמצאת במעקב פסיכולוגי/פסיכיאטרי גם כמעט כשנתיים. תהליך הטיפול והתפחברות למטפלים היתה ארוכה מדי ולכן היו תקופות בהם לא השגתי את אותה העזרה שהייתי צריכה. אני יודעת שמדובר בתהליך של זמן, אבל לפעמים השנתיים האלו נראות כמו 10 ולצערי אני עדיין רואה את עצמי ממשיכה ללכת לשם גם בהמך. זה אולי גם משהו שמתסכל וגורם לתחושת ה"להרים ידיים". תודה בכל מקרה, את הטיפול אני ממשיכה, יהיה מה שיהיה ואולי יהיה טוב:-)

היי ללה, הרבה זמן לא דיברנו ממש, שיחה "רצינית". אני התעסקתי קצת בדברים אחרים, את נעלמת קצת... (תרתי משמע!!) מההודעות הבודדות שכן השארת בפורום, היה לי ברור שהמצב לא טוב. שאת ממשיכה בהרס הזה, שאת לא ממש אוכלת, שאת מרזה. אני לא ממש מופתעת שירדת במשקל, זה ברור לכל מי שקורא אותך, וזה בוודאי ברור עוד יותר לכל מי שרואה אותך: צמה, עובדת בטירוף, מתישה את עצמך עד קצה גבול היכולת. הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה יוכל לעזור. הייתי שמחה להיות לצידך במה שרק אוכל, לנסות לעזור לך לעשות את ה"בלתי אפשרי" (שאגב, מנסיוני האישי- הוא אפשרי ושווה כל מאמץ!!). אני מסכימה אתך שלפעמים יותר קל לאכול עם מישהו, אבל אני לא חושבת שדווקא עם עוד אנורקטית. עוד טיפ מנסיוני האישי... לאכול עם אנורקטית יכול להיות עוד יותר קשה מאשר לבד. לרוב מתפתחת איזו "תחרות" סמוייה, אפילו אם לא מתכוונים לזה. אולי תחרות זו לא המילה, אבל את יודעת: הפחד הזה, ההשוואות האינסופיות מה "היא" אכלה וכמה, והמאמץ התמידי לאכול פחות, הרבה פחות... כל זה לא תורם להחלמה. במקרה הטוב- זה מותיר אותך תקועה באותו מקום, מתעסקת עם מדידות, כמויות, משקל וקלוריות. במקרה הרע - עדיף לא לחשוב..!! אם את מוכנה לאכול עם מישהו (וזו כבר התקדמות!), בחרי לך מישהו ב-ר-י-א לאכול איתו. אני יודעת שזה מביך, ויש את כל הטקסים של "לפני " והטקסים במהלך הארוחה. אני יודעת שאולי זה מביך שעוד מישהו יראה את צורת האכילה האנורקטית, חתוך, פירור, החבאה, השלכה לפח... ועדיין, זה עדיף. אולי כי זה ייתן לך מודל נורמלי, גם לצורת האכילה וגם לכמות. זה יוכל לשקף לך כמה מעט את אוכלת, כמה מתוך הכמות הלא-גדולה שאת לוקחת לעצמך בעצם נזרק לפח, ו... אולי זה גם יראה לך שאפשר גם אחרת, שאוכל יכול להיות מקור הנאה. ואם לא מקור הנאה, לפחות לא אויב בלב ונפש! ללה יקרה, כתבי לי אם יש משהו בו את חושבת שאוכל לעזור. קצת קשה לי להגיע אלייך מכאן, דרך צג המחשב. אבל יש עוד דרכים לתקשורת, ואפשר להשתמש בהן. אני אשמח להיות שם בשבילך. אני אשמח לעזור, לעודד. אני לא יודעת אם אצליח, אבל אני מבטיחה לנסות, אם רק תנחי אותי איך... דפני.

מסכימה בהחלט!!! אני משתתפת בעצותיה של דפני, ובכל התמיכה, ויש לציין שעדיף לאכול עם אדם בריא!!! אבל אחותי, ב-ר-י-א!

http://www.peep.co.il/gallery/chubby/peep_0354_ch.jpg

זה אמור להיות מצחיק?