אני צריכה עזרה!!!!

בעלי יצא למילואים. ומשום מה שולחים אותו לשטחים , לאבטחת ישובים. הוא בכלל לא היה קרבי בשירות הצבאי. אני בלחץ נוראי. כל מה שהצלחתי להתגבר עליו במשך החודשים האחרונים, חזר לי בבום אחד גדול תוך כמה שעות. כולי רועדת מצמרמורות , ובוכה ולא אכלתי מאז אתמול בצהריים. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הפחדים האלה. לא ישנתי אתמול בלילה בכלל. וגם הבוקר כשניסיתי לישון ולהשלים שעות - לא הצלחתי. מיליון מחשבות רצות לי בראש. וכולן רעות. כולן מחשבות על מה עלול לקרות לו. אני לא מצליחה להפטר מהן. וכמובן שלא הלכתי היום לעבודה , בגלל סערת הרגשות שבתוכי. מישהו יודע אם אפשר אולי לשחרר אותו על סמך זה שאני פה יורדת מהפסים? לא שזה איכפת להם במיוחד , כי הוא בעצמו אמר להם שהוא פוחד ללכת לשם , והם לא התייחסו אליו ברצינות בכלל. בבקשה , אם מישהו יכול לעזור לי ........... בילי

רק למענך, ואפילו אם אין לי ת'תשובות הכי גאוניות שיסלקו את כל הפחדים, ויגרמו לתחושה הטובה לחזור, אני איתך, מחזיקה לך ת'יד ואומרת לך שהכל יהיה בסדר. והפחדים יעברו רק אם תשנני לעצמך להיפך ממה שאת משננת לעצמך עכשיו. תאמרי לעצמך ולפחדים שהכל יהיה בסדר, שלא יקרה כלום, ושזה נכון שזה אזור מסוכן, אבל לכל רע יש טוב, ויש גם אנשים שמשרתים שם כל יום ביומו!!! אחותי משרתת בשטחים כבר חודשים!!! ואני לא אומרת שאני לא דואגת כי עד עכשיו הכל היה בסדר, אבל תחשבי על זה שיש גם את הצד השני, של השקט הנפשי, שאומר לך לסמוך על זה שלא יקרה כלום, להסתכל על החצי כוס המלאה, ולא הריקה. כעת הענקתי לך אופטימיות שהאהבה שלי גרמה לי להוציא אלייך, וזה מדהים, כי אפילו כלפי עצמי אני לא מוציאה אופטימיות שכזו. ואמרו לי פעם ואני אומרת לך את זה, כי אני יודעת שזה נכון, שאנשים אופטימיים הם שמחים ומאושרים יותר, ואם תדבקי באותה אופטימיות את גם תהיי יותר רגועה. אני מקווה שתרגישי טוב, ותמיד אני שם בשבילך, אין לי מושג אם יש לך אייסיקיו, ואני לא נוטה לפרסם ת'אייסי שלי בפורומים, אבל כבר אמרתי לך שלמענך אני אעשה הכל: 117031891 . שלך תמיד.

בילי שלום, עניין המילואים הנו מאד, ואפילו מאד מאד מלחיץ. למתגיסים, וגם לבני המשפחה. זה לא קשור רק לארועים האחרונים. יחד עם זאת, זו רק אחת מההתמודדויות המלחיצות שכמעט כל משפחה בארץ עוברת, כשהכוונה לארועים המלחיצים האחרים של החיים, כמו חולי, אבטלה וכו'. כלומר: היכולת להסתגל לארוע המלחיץ מהסוג של מילואים היא חלק מדרישות החיים, שכולנו משתדלים לקיים, וכדאי לגייס כוחות לכך, בדיוק כמו שמגייסים כוחות לארועים מלחיצים אחרים. אבל, כמו שמותר להרגיש ברגעים מסויימים את חוסר היכולת למשהו, כך גם זה לגיטימי להרגיש כך בנושא המילואים. כפי שאמרתי, המילואים הם רק אחד, מיני רבים, בסדרת הארועים המלחיצים של החיים. ואם זה כך, לאחר שהבהרת את העניין בינך ובין עצמך, ותחושתך אכן כי את "יורדת מהפסים" - אז בהחלט יש על מה ועם מי לדבר על זה. הצבא אינו "מקום עבודה", אבל בכל זאת קשוב לבעיות המשפחתיות של אנשיו. לשם כך יש את ראיונות המ"פ והמג"ד. מומלץ שהנושא יועלה ע"י בעלך עם תמוכין כתובים של רופא המשפחה, פסיכיאטר, פסיכולוג, רב, עו"ס, וכו'. אחרי הכל, כולנו בני אדם. גם כאשר אנחנו במדים. בברכת חזק ונתחזק, ד"ר יוסי אברהם