לדנה מקסימה ונטעלי מקסימה

דנה ונטעלי, עכשיו אחרי שקצת נרגעתי, אני מסוגלת לחשוב בהיגיון, אולי הייתי צריכה לעשות זאת, ללא מה שכתבתי קודם. ובכן, לגבי חוסר הביטחון שהיה לי- כפי שכתבתי טופלתי ע"י פסיכולוג קליני מאז גיל 19-20 (אינני זוכרת בדיוק), זו היתה ההתחלה. לאחר מס' שנים, פגשתי במטפלת שהיא בעצם מפענחת ציורי ילדים ובעזרת ציור של בני המטפלת האירה פני דרך הציורים אפשר לראות את הרגשתו של הילד ואת הצד האימהי שלי בו. וכן היתה בבית תחושה קשה של מוות. (היסטוריה משפחתית). וכאן התחלתי בטיפול של דמיון מודרך, וכמו שאומרים זה מה שזה - המטפלת מדריכה אותך לדמיין סיטואציות שונות או מקומות שונים או למשל - "איזו חיה היית רוצה להיות בסיטואציה מסויימת" וע"י סמלים ומטאפורות אלו אפשר לבדוק את הרגשות, את המצב בו המטופל נמצא. זו בעצם היתה ההתחלה הרצינית של המודעות העצמית שלי, של ההתגברות על חוסר הביטחון, של ההתגברות על הדימוי העצמי הנמוך - כאן הבנתי כמה "אמא מרעילה", כמה קשה היה לחיות בצילה. עם המטלפת הזו היה קשר ארוך - הלכתי, יצאתי, באתי וכו'. עד ששוב החלטתי שמתאים לי מישהי שלא מכירה אותי. שתדריך אותי בדרך חדשה. (עם הזמן הגעתי לפסיכולוג שאחרי שתי פגישות ברחתי). ועוד ועוד ולפני שנתיים הכרתי את הפסיכותרפיסטית שאצלה אני מטופלת (שגם אצלה יש סיכוי סביר שלא אחזיק מעמד). אצלה עברתי סדנא - תרפיה - טיפול באומנויות. סדנה שעוררה אותי והביאה אותי למקומות שהיום אני חייבת לפתור (בעית אבא, בעית אחות גדולה - הבדידות הקשה וכו'). לגבי הבטחון העצמי - אני חושבת שללא עזרה מבחוץ לא הייתי מתגברת על המכשול הזה. היו פעמים שויתרתי, ויתרתי על חברים. וזו הרגשה איומה. להיות בלי חברים, בלי חברת נפש אחת. כדי להתגבר על חוסר הביטחון והדימוי העצמי הנמוך, ללא עזרה, צריך להתאמץ כפליים. אני איתכן, רחלי. וסליחה שוב על ההודעות הקודמות. הכתיבה אליכן עוזרת לי, משכיחה ממני את שעות הבוקר הקשות. רחלי.

רחלי רציתי לשאול: מה עושים כשאן אפשרות לטיפול אני במצב לא טוב כלל לא מה לעשות איזה טיפים מימה שכתבתי על עצמי את יכולה לעזור לי מנסיונך??? והאם בצבא דברים אצלך ישתנו מהתכון???

היי נטעלי שאלת מה עושים כשאין אפשרות טיפול. אין לי תשובה לכך, אולם אני הייתי נעזרת בחברים (גם כשההרגשה היא שאין חברים) אולי באחד/ת מבני המשפחה שמכירים אותך היטב ואת אותו/ה ואז אפשר לשוחח, להיוועץ בבעיות, בקשיים. לפעמים עוזר גם כשמדברים. ויש אותנו כאן בפורום. חוץ מזה שאלת בנוגע לשירותי הצבאי. לגבי השירות הצבאי שלי - מהמקום ממנו באתי - נפלתי בין הכיסאות. הייתי נערה / בחורה מאוד מבולבלת. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה, לא ידעתי להגיד מה טוב לי או לא (לא שיש אפשרויות רבות לאמר ), אבל הייתי דג. לאן ששלחו אותי, הלכתי וזה נורא. זו הרגשת ניצול/השפלה, זו היתה הרגשה של אכזבה מעצמי. נטעלי, אני חושבת שהצבא הוא מסגרת מאוד גדולה ושונה בתכלית השינוי מביה"ס ומהחממה בה גדלים נערים ונערות. בצבא אפשר בקלות "ללכת לאיבוד" ולכן, כמו שאני רואה אותך (ממש כפי שאני הייתי), כל כך חשוב שתלכי לייעוץ, לטיפול אפילו עד השירות הצבאי. מישהו שידריך אותך, מישהו לשוחח איתו, מישהו שיבין את המצוקה ויהיה לך לעזר (טלפון, פגישה, מכתב וכו'). תכתבי לי מה את חושבת. לפי דברייך, אני מבינה שהגיוס מטריד אותך. רחלי