מתגעגעת לחיים

בוקר טוב לכולם רוצה לשתף ואשמח לקרוא תגובות. אתמול היה לי בוקר קשה (לא אכלתי) וערב קשה כי זללתי (והקאתי). כתבתי כאן. בדרכי הבוקר לעבודה, חשבתי לעצמי שאני כל כך מתגעגעת לחיים. לחיים ללא המחשבה האובססיבית על המזון, מתגעגעת לחופש שלי (כי עכשיו אני מרגישה שאני בכלא שממנו אינני יכולה להשתחרר), מתגעגעת למחשבות אחרות, שמחות, לא מעיקות, לא כבדות. הגעתי לעבודה. אחד הנושאים המועדפים על הנשים (אצלנו ובכלל אני חושבת) זו הדיאטה, כמה קלוריות יש בכל ארוחה, ומשקל. הכל סובב סביב נושא זה. כל העובדות איתי החמיאו לי על ההרזיה : "יו כמה את רזה, וזה יותר מדי" ו"זה לא מתאים לפנים שלך " ו"כמה רזית? די עכשיו תפסיקי לרדת במשקל" ואני מולי רואה רק שחור. ולא מגיבה וחושבת שאני הולכת להתעלף?! אילו היו יודעות את המצוקה הגדולה, את הכאב. את זה שאני אוכלת אולי 300-400 קלוריות ליום אם בכלל. אני מתגעגעת לחיים, מקנאה באביב, בדפני, בשרה שהצליחו, וגם אני רוצה. ואולי גם קצת לא. פוחדת. אני כאן כי זקוקה לתמיכה, רחלי

אני כל כך מבינה את השנאה להתעסק כל היום סביב האוכל והמשקל. אני מבינה את חוסר היכולת והרצון להעלות גרם אחד לפחד שלא יאהבו אותך יותר, שתחשבי חלשה יותר, חסרת כח רצון את הקושי לעצור את החיים,את המעט שעוד נשאר, ולהתחיל לספוג את כל הקשיים, להתחיל מהתחלה לבטוח , לפתוח תיבות פנדורה כואבות לפזר את חייך לחלל... אני לא אומרת שזה לא אפשרי אני רק אומרת שקראתי את הודעותייך ואני מזדהה עם הקושי, אנג'ל

רחלי יקרה, קשה - נכון, אבל אפשרי. ואני שמחה שמצאת פה מספיק אנשים מקסימים שישימשו עבורך עדות חיה לכך שזה אפשרי. אף אחת מהן לא תגיד לך שזה היה קל להחלים, ואם כן, אז זה שקר. וגם אם הדרך קשה, מפותלת וכואבת, היא משתלמת. אני מחזקת את ידייך, בדיוק בזמן שהן מאיימות להישמט. כולנו כאן בשבילך. טלי פרידמן

רחלי יקרה, כל מה שאני יכולה להגיד לך רק שיש חיים אחרי הבולמיה, ואחרי העיסוק באוכל, ואחרי הצומות של יום שלם, ואחרי הבולמוסים של הערב ואחרי ההקאות. הם קיימים. הם כאן. צריך רק להתגבר על הפחד, לאזור אומץ, להרפות את האחיזה הנוקשה הזאת בהפרעה, וכן.. גם את האומץ לגעת בהם, בחיים. זה לא קל. הפחד משינוי קיים אצל כולנו, גם כשהשינוי הוא חיובי. הבולמיה קיימת למטרה מסוימת, וזה מפחיד לוותר עליה, כי אז צריך להתחיל להילחם במלחמות אחרות, צריך להתמודד עם הדברים האחרים, עם החיים, וזה הקושי. לפעמים נדמה לנו שהרבה יותר קל להתעסק באובססיביות באכילה ובמשקל מאשר לגעת בחיים, ולהתמודד עם הקשיים ועם הבעיות שלהם. אחרי הכל את הבולמוסים אנחנו כבר מכירים לפרטי פרטים. יודעים בדיוק איך לבצע אותם, ואת ההקלה שבאה אחריהם, ואם לא את ההקלה את ההתעלפות אל השינה שגם היא סוג של מנוחה. אבל אפשר להשיג את זה גם בדרכים אחרות. אפשר גם לחיות עם הקשיים ועם הבעיות, ועם הצרות, ועם הבעל שצריך להתמודד איתו, ועם הילדים, ועם אמא והסיבוכיות בקשר שלה, וללמוד להתמודד עם כל זה, בלי צורך להכניס את הכל, בלי לספוג, בלי להטמיע ממש, ומיד אחרי זה להקיא. אני יודעת שאפשר, עברתי את זה. את כל הדרך הקשה של לקום וליפול, של ללכת בדרך אחרת משל הבולמיה, ולהיתקל בבורות חדשים ובמהמורות אחרות, לא פחות קלים ולפעמים גם הרבה הרבה יותר קשים. אבל בבולמיה לא נשאר שום דבר מעבר, וכשהולכים ברחוב אחר, אז יש משברים, ויש נפילות, ויש תקופות קשות, אבל יש גם את החיים, יש להנות מהבעל, לצחוק עם הילדים, לצאת לשמש, ולחשוב לא רק על אוכל, וזה שווה את הכל. אני יכולה רק להגיד לך מהנסיון שלי, שזה ששאת לא אוכלת כל היום, ואני יודעת למה את עושה את זה, את עושה את זה, כי את מפחדת לאכול, כי את מפחדת שכל חריגה תוביל לבולמוס ולהקאה, וגם במקום הזה הייתי. אבל את לא מקלה על עצמך בזה. את מחריפה את המצב, כי אז הריקנות מצטברת לך בבטן כל היום, ואת מגיעה הביתה מורעבת, ריקה, בודדה, ונופלת לבולמוס ולהקאה. תעשי לך רשימה לפי דעתי, של מאכלים "מועדים לפורענות" ו"מאכלים בטוחים", וכל בולמית יודעת את זה, מכירה את הסף שלה, את הביס שממנו זה כבר הופך לבולמוס, מכירה את סוג המזון, העוגה או הופל, שאותו כבר חייבים להקיא, ותשתמשי בה. תארגני לך סדר יום עם ארוחות שבהם את יודעת שאת יכולה לעמוד בלי להקיא מרשימת המאכלים הבטוחים, רצוי שתכתבי את זה, ותצמדי אל זה בכל הכוח שיש לך. ועם שארית הכוחות שעוד נשארה לך תמנעי מהביס הראשון שמוביל לבולמוס, מרשימת המאכלים האסורים. חוץ מזה תנסי לחשוב על משהו שאפשר לעשות את זה שניה לפני הבולמוס, כמו לצאת לסיבוב בחוץ, לשחק עם הילדים חצי שעה, לכתוב מכתב לעצמך למה בא לך לאכול עכשיו, וכל דבר אחר שיכול להרחיק את האכילה הקאה. גם זה עוזר לפעמים למנוע את ההקאה לגמרי, וגם אם לא בפעמים הראשונות, אז לפחות דחית את זה בחצי שעה, ואולי ביותר, ובפעם הבאה זה כבר יצליח. זה נשמע לך אולי לא לענין העצות הטכניות והיבשות הללו, אבל אני השתמשתי בהן, והן עוזרות, זה עובד, למרות הכל. לפעמים צריך לנטרל קצת את הרגשות ביחוד כשבא לבלוס ולעבוד על הקטע של המניעה באופן טכני, ורק אחר כך אפשר לעבד מה היה שם, לבד או עם המטפלת שלך. את מתגעגעת לחיים, החיים פה, את רק התנתקת, אם באמת רק תתגברי על הפחד, לא ביום, לא ביומיים, זה לוקח זמן, ותמשיכי הלאה, הם יוכלו לגעת בך ואת תוכלי לטעום אותם ולנצל אותם, על כל היופי שבהם וגם הקשיים שלא פוסחים על אף אחד. שלך אביב.

רחלי. הגעגועים האלו מוכרים לי מאוד. בתקופה הכי גרועה שלי כל כך התגעגעתי לימים בהם לא היה אכפת לי מה אני אוכלת וכמה קלוריות יש בכל דבר. היום הזה יגיע תאמיני. אני מודה לך שאת חושבת שניצחתי אבל האמת היא שעדיין לא וגם לי יש עוד כברת דרך לעשות. ומה שאת צריכה לעשות בנוגע לנשים זה פשוט להתעלם מהשיחות האלה. הבעיה מתחילה מהחברה החולנית שלנו שחושבת שבנות צריכות להיות רזות. ( חוץ מבן אחד שאני מכירה) וקחי לך יום אחד תחליטי שאת נהנת משורה אחת של שוקולד. קחי קוביה אחת בפה ותמצצי אותה לאט לאט - אפשר להנות מזה. אני הצלחתי סוף כל סוף לאכול שוקולד - שורה אחת בהנאה ולהפסיק בשורה הזו. - עד היום הייתי אוכלת שוקולד בטרוף ומקיאה אחר כך. הצלחתי להנות משורה של שוקולד להפסיק שם, וראיתי שאפשר להישאר בחיים מזה. :-) שרה :-))))))))