מבע של כאב.....................

הי אודי, אני מאוד כואבת. הכאב קם איתי בבוקר ומלווה אותי כל היום. כאב גדול מאוד. המטפל אומר שאני צריכה להביא את הכאב לטיפול ואני חושבת שאני מביאה, מדברת עליו בכאב כותבת ומשתפת. מבחינתו להביא את הכאב משמעו לבכות, ואילו אני לעתים דומעת ובשתי פגישות לאחרונה בכיתי מעט, בכי חרישי כמו שהוא אומר. העניין הוא הבכי. האם אין מבע של כאב ללא בכי קטרזיס כזה גדול? הרי אי אפשר לתזמן בכי שכזה ובינתיים הכאב לא מרפה והמעגל נשאר, אין טיפול בכאב כי אין בכי. איזה עוד מבעים של כאב גדול יכולים להיות? כיצד מעבדים כאב אם לא דרך המילים והסיפור? מה הוא מנסה לומר לי בעצם ומדוע הוא מתעקש שעיבוד הכאב הוא דרך הבכי? תודה שירה

הי שירה, חושבת שאת יודעת ומכירה שאוכל להזדהות המון עם מה שרשמת. הפירושים שקיבלתי, הפירושים שנמחקים ונמחקים תדיר, הם, שקיימת חרדה שאם יצא הבכי / הכאב הוא יהיה כל כך גדול ומציף יותר מאוקיינוס רחב ידיים ביקום כולו עד שגם המטפל (או דמות אחרת שתחשף לזה) ייסחף בו ויהרוג את שנינו. או, כולנו. בנוסף - אומרים שעדיף השיתוף של העולם הפנימי מאשר שימור פנימה בלבד. כן, אנחנו יכולות לחזור על כך בדקלום, והחוויה שלנו עדיין דומה לזו של שורדי שואה. מצטרפת לכך ההרגשה שאם איננו מביעות בצורה חיצונית עוצמתית את הכאב - לא מאמינים לנו. מקום בודד מאד. אנחנו נושאות גם כאבים גופנים שאינם זניחים בכלל ואיכשהו כנראה גם מתנועעות ומתנהגות כרגיל, כך שלכאורה תחושת הכאב לא עוברת ושוב 'לא מאמינים לנו'. אני כן מסבירה לאנשים סביבי שמאד מאד כואב ועדיין אני עושה את כל הקונצים הגופניים, אבל זה מבנה נפשי שאיתו אני מרגישה שהכאב שלי לא עושה רושם. את זה איכשהו אולי כן מבינים. אולי זוהי דרך להסתיר ולהסוות, כך שההרגשה ש'לא דואגים לנו' תשתמר. אני כן מקנאה במי שמצליחים לצרוח את הכאב או להתנהג אותו. כאילו 'להם' כואב יותר ואליהם יגשו ראשונים לטפל. כבחיילים בשדה קרב. אלו מחשבותיי, גם העם שלנו שתק הרבה יותר מידי, ועכשיו חלקים ממנו מנסים בדרכם השקטה יחסית לזעוק. אחזור על המשפט - השואה לא נגמרה... ניחומים, סוריקטה

הי אודי, שאלתי אותו כמובן ונשארתי עם תשובתו או גישתו שבכי הוא הביטוי לכאב ומרגיש לו שיש פער בין הדיבור לכאב. רציתי לבקש נקודת מבט נוספת שלך. כתבת אני משער שבכי זה אחד הביטויים, אולי תוכל להרחיב ולהגיד איזה עוד ביטויים באים לידי ביטוי בתוך הטיפול ביחד עם המטפל? תודה שירה

תודה שכתבת וכל כך דייקת ממש כאילו מפי נכתבו המילים לא רואים לא מאמינים רק מעשים קיצוניים וכל הכאבים האלה אוף מבאס כל כך וכל המוחצנים שיודעים אפילו לחשוף את הכאב ולספר את סיפורם על הבמה ממש שלך שירה

הי שירה, התחלתי לרשום לך כבר מזמן, ועכשיו חזרתי לכתוב ולשלוח על באמת. מי שבעיקר לא מאמיו לנו אלו חלקים בנו, וכשזו נקודת המוצא, העולם מסביב משתתף, גם אם ללא דעת, באותו תפקיד ממש. אנחנו אלופות בלעוור ולהפיל בפח. רגשות נוקשים קל לראות בתוך הטיפול. הרכים יותר איכשהו מוסתרים. בבכי מקרב, כזה שמאפשר להראות חולשה, יש גם התמסרות, ואמון. וקל יותר לאהוב. איך ניגשים אליהם...? מאמינה שחלק מהאנשים, שמספרים את הכאב על במה, עושים זאת לעתים באופן מנותק, וגם אז מוצאים קהל מכחיש ולא מחבק או תומך, ניתן למצוא חלקים יהירים ושיפוטיים. תפקידנו לנסות פחות להזדהות עם הקבוצות הללו בקהל. סוריקטה