אם רק הייתי יודעת...

לא לזה התכוונתי. באמת שלא. לא רציתי שזה יהפוך לעניין המרכזי בחיים שלי. שהפחד יניע כל החלטה... שהוא יהווה גורם לכל דבר, קטן ככל שיהייה, למה שאני בוחרת לעשות. לא רציתי שהאוכל יהפוך להיות כזה "אישיו". להתעסקות אובססיבית. לספירת קלוריות מתמדדת. תאמינו אם אכתוב שפעם לא ידעתי בכלל מה זה?! שפעם אוכל לא עניין אותי. שפעם לא חשבתי עשרים פעם לפני שהכנסתי את הפירור הכי קטן לפה. אפילו לא פעמיים... היום אני יודעת שהפחד חזק יותר... הוא השתלט לי על הכל... על החיים... וככה אסור לחיות. ואולי מזה אני פוחדת.... מהחיים... אולי זאת הדרך שלי לברוח.... דרך ההתעסקות הזאת, דרך "המחלה"... אולי הכי פשוט יהייה למות... מזה אני לא פוחדת... זאת הדרך הקלה... אני רוצה להפסיק ל פ ח ד . . .

שלום לך פחד זה דבר שאת מגדירה, הכוונה אין משמעות לפחד ברגע שמנסים להתמודד איתו רואים שהוא כמעט לא מפחיד פחד זה משהו לא ידוע לנו שאנכנו חוששים מתוצאות או בכלל מהמחשבה תנסי להפחיד את הפחד תראי לו שאת לא מפחדת מ הלא מודע כי בעצם פחד זה משהו שאנכנו פוחדים רק מ הלא מודע תשנני לך א י ן משמעות לפחד. ברגע שתנסי להתמודד טיפה איתה תראי שהפחד יפחות.... מקווה שעזרתי

היי, לא רצית ולא התכוונת, אבל זה קרה ועכשיו צריך להתמודד עם זה, עם המצב הקיים, עם הנתון, עם מה שיש ביד. ומה יש ? מחשבות אובססיביות על אוכל, על קלוריות, מחשבות על כל פירור שנכנס לפה, ושליטה של האוכל על החיים, ואני מניחה שגם משקל מתחת למינימום ואולי גם עוד דברים. איך קוראים לזה ? הניחוש שלי - אנורקסיה.. ואני מקווה שאת לא כועסת על המינוח, את בטח יודעת את זה, ונמנעת מלהשתמש בזה, מלאמר את זה לעצמך. הרצון למות, והבחירה בדרך הקלה, גם אנורקסיה היא סוג מסוים של התאבדות, איטית והדרגתית אבל עשויה להביא למוות בסוף, ולא - אי אפשר לברוח, אסור לברוח, אסור להתחבא, ובטח ובטח שאסור למות !! צריך להסתכל על המציאות בעיניים, לזהות את המצב ולהתחיל להתמודד, להתחיל להילחם. ואיך עושים את זה ? כמעט ואי אפשר לבד, ההמלצה שלי ללכת לטיפול וכמה שיותר מהר, כי כבר עכשיו המצב לפי הדברים שלך קשה, את לא יכולה לשאת אותו יותר. חבל לסבול, אני לא יודעת בת כמה את, כי לא ציינת, אבל תספרי למישהו קרוב שיכול להבין ולעזור, ותלכי לטיפול מקצועי. הפחד לא נעלם בדרך כלל בעצמו, והמאבק בזה לבד הוא בגדר משימה בלתי אפשרית, בעיניי לפחות, ואני מדברת מנסיון של הפרעות אכילה. אם אני יכולה לעזור בעוד משהו, אני אשמח להיות פה בשבילך, להקשיב לייעץ מנסיוני ובכל מקרה לשמוע מה עשית עם זה.. אביב.

שלום לך, א. יש דרכים לטפל בזה. ב. כדי שיעזרו לך רצוי, אם את יכולה ובקצב שלך, שתפרטי קצת על עצמך: בת כמה את, מה את עוסקת, וכו'. אולי טלי או אורן יכולים לעזור. עדי

שלום גוף ראשון, את מעלה במכתבך את האכזבה והייאוש שלא ידעת לקראת מה את מוליכה את עצמך. את מבכה על מה שנעשה. אבל אני חושבת שעצם הכתיבה שלך כאן בפורום מעידה על שאיפה להיפטר מה"מחלה", להפסיק לפחד, ואולי להתחיל לחזור לחיים. גם הכינוי שבחרת "בגוף ראשון" ייתכן ומעיד על הרצון שלך למצוא את הקול שלך, הקול ההוא ששתק כשהתחלת עם הפרעת האכילה. אבל הקול הפנימי, הקול שלך, קיים שם, אולי הוא חלש, אולי הוא מגמגם, אבל הוא שם, והוא אומר שאולי כדאי לנסות להפסיק, להפסיק עם ההפרעה, להפסיק עם הפחד, להפסיק את הטירוף הזה שמתחולל בינך לבין עצמך. ועכשיו את יודעת שיש לך הפרעת אכילה. המחשבה של "אילו היית יודעת" לא ממש מובילה אותך לשום מקום. אני מציעה לך לפנות בדחיפות לטיפול. הפרעת אכילה אינה מחלה סופנית או כרונית...אפשר לנצח אותה.אם את מעוניינת בהמלצות למטפלים, את מוזמנת לכתוב לי לאימייל או להתקשר (הפרטים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי המוכחל). ומעבר לכל זאת, אני מזמינה אותך להמשיך ולכתוב פה בפורום. יש פה אנשים מקסימים שיתנו הד לרשותייך, ויהיו לך מעין "חברים לשעת צרה", מה דעתך? מחכה לתגובתך. טלי פרידמן

גוף ראשון שלום נראה שאבדת שליטה למרות כל נסיונותייך לשלוט אנא פני לגוף שני (מקצועי) כדי להעזר בו בין היתר כדי לקנות חזרה שליטה בברכה עמי

גוף ראשון עצם העלאת הנושא על ידך מוכיח שיש לך את היכולת החזקה להתמודד עם בעייתך הייתה לי ילדה במצבך אשר הצליחה להתמודד כאשר למדה להבין מה היא מפסידה באופן אישי תשנני לעצמך כל יום "אני יכולה להתמודד וגם להצליח " ותראי לאחר כמה ימים כמה שזה היה קל בהצלחה