מוות - שאלה למנהלי הפורום

שלום רב! בתור מי שמתמודדת בימים אלה עם מוות של אדם קרוב, נעזרת וגם מנסה לעזור כמיטב יכלתי לאנשים כאן בפורום המתמודדים עם חוויה דומה - ברצוני לשאול את השאלה הבאה: נדמה לי שהיום כל ילד יודע, שבמקרים האלה צריך דווקא לתת לגיטימציה וביטוי לרגשות, ולא להדחיק אותם. אבל יש לי קרובת משפחה שפשוט לא מוכנה לקבל את זה. יש לציין שהיא שייכת לדור הישן, שטרם היה מודע לנזקים הגופניים והנפשיים שהדחקה כזאת עלולה להוביל אליהם. אבל כיום היא אמורה לדעת את זה, (במיוחד בעיסוק כמו שלה - שקשור ישירות ביחסי אנוש - ורק כדי לא לחשוף את זהותה לא אפרט יותר) ובכל זאת מתעקשת שצריך "להיות חזק", ואפילו "להחזיק בבטן", ולא עוזרים כל ההסברים שלי. ואגב, היא עצמה לא "מחזיקה בבטן" - היא יודעת היטב לבכות ולצעוק כשצריך, ורק דורשת את זה מהאחרים. ברור שאני לא שואלת אותה מה לעשות ועושה מה שבא לי. אבל הגישה שלי מרתיחה וגם מפחידה אותי. היא נשמעת לי פשוט סדיסטית!!! האם יש איזו דרך לשכנע אותה שהיא עושה טעות גורלית, או שזה מקרה אבוד ועלי פשוט להתעלם ממנה? ובכלל - מה יכולה להיות הסיבה לגישה כזאת אצל אדם? האם סתם רוע לב לשמו, או שמא זה מורכב יותר? (יש לציין שהיא עברה הרבה חוויות קשות בחיים ונאלצה תמיד להילחם על כל דבר). הייתי מעוניינת בעיקר בחוות דעתם של המומחים, אבל אשמח לשמוע גם מכל משתתף בפורום שיש לו רעיון מעניין בנושא. הרבה תודה! אחת

לאחת שלום, סביר להניח שהתנהגותה היא תולדה של מה שהיא עברה בחיים. עדי

שלום אחת, קשה לי להאמין שיש אנשים רעים בעולם, שפועלים סתם מרוע לב לשמו, כמו ששאלת, ואולי אני תמימה בענין הזה, אבל טוב לי עם האמונה הזאת. בכל מקרה לענין המוות, נראה לי שדווקא בגלל שהיא מרשה לעצמה לבכות ולצעוק, ולחוות את המוות, היא צריכה את כל השאר חזקים מסביבה, וגם דורשת מהם להיות כאלה. מין תחושה של הגנה כזו, שאתה בוכה, אתה צועק, אתה מתאבל וכואב, ואתה צריך אנשים חזקים מסביבך, שלא מראים את צערם, כדי שיוכלו לתפוס אותך ולהיות שם בשבילך בזמן המשבר, לנחם ולעודד, ולהושיט יד שתשלוף אותך ממצבך. נראה לי שהיא אולי מרגישה שהיא קצת מתפרקת כשהיא בוכה ומתאבלת ופשוט פוחדת שאם כולם יבכו ויצעקו, ואולי זה מעיד בעיניה שכולם התפרקו ונשברו, ואף אחד לא יוכל לתפוס אותה ולחבר אותה. אולי היא צריכה את המקום הזה של הכאב והצער והבכי, ואצלי בכל מקרה, יש מין הרגשה כזו, כשכולם בוכים וצועקים סביבי, דווקא אז אני צריכה להיות חזקה בשביל כולם, בשביל לעודד ולנחם. גם אני עברתי הרבה דברים קשים בחיים, ודווקא שם סיגלתי את ההתנהגות הזו של להחזיק את עצמך מאופק, עם הדברים בתוך הבטן, כשכולם נשברים. ואולי גם אצלה הצטברו כבר כל כך הרבה דברים בבטן, שכבר אין מקום לעוד, אז המוות הזה הוא הטריגר שגדש את הסף, והבכי והכאב מתפרצים, ואולי לא רק על המוות, אולי גם על כל מה שהצטבר, וצריך לצאת. ומתוך הצורך ההכרחי הזה במקום שבו היא יכולה להיות חלשה, שהיא כל כך צריכה עכשיו, היא צריכה את האחרים חזקים, כדי לא להרגיש שהיא חייבת להיות בשביל כולם, אלא שעכשיו אחרים גם קצת בשבילה. נראה לי שקצת יצא לי מבולבל ההסבר, אבל אני מקווה שהבנת למה התכוונתי. אני לא מצליחה לנסח את זה כל כך טוב, אולי בגלל שעכשיו אני מנסה לשנות את דפוס ההתנהגות הזה, ולהרשות לעצמי לבכות גם עם כל השאר קצת, להתחלק בצער, ולא להכריח את עצמי להיות חזקה בשביל אחרים, ולא לפחד להתפרק בידיעה שיהיה מי שיחבר אותי תמיד, וזו בעיקר המטפלת שלי. בכל מקרה אם משהו לא יצא כל כך מובן, את מוזמנת לשאול. אביב.

לעדי ואביב! תודה על ההתיחסות. לאביב - דברייך בהחלט מובנים וברורים. וכעת, כשאני קוראת את התשובות - אני מצליחה הרבה יותר להבין את הקטע שלה. כלומר - לעולם לא אסכים עם הגישה שלה, אבל אתן יודעות - ברגע שיודעים מנין הדברים נובעים, מאיפה "משתין הדג" - סליחה על הביטוי - זה נשמע פחות מאיים. וכשפחות מאוימים, פחות מפחדים - גם זעם האין-אונים מתפוגג! אז שוב - תודה מקרב לב! אחת

שלום רב, אבל הוא עניין משפחתי/שבטי/לאומי - ולכן הטקסים האופייניים לכל דת, בני מקום מסויים וכו'. אך ברור לכולנו, שאבל הוא בראש וראשונה עניין אישי, בהתאם לחיבור של כל אחד עם הדמות שנפטרה. ומכאן אני מתחיל את המענה שלי אלייך: מדוע את מתבוננת ומתייחסת כה חזק אל אותה גברת במשפחתך? מדוע שלא תתני לעצמך את הביטוי שמתאים לך, ותהיי סובלנית לגבי מה שהיא חושבת שמתאים לה? ואם יש ב"הצעותיה" אליך, ואל אחרים, מה שנראה לך פולשני/מטריד - מדוע שלא תתעלמי מכך? במילים אחרות: יתכן ואותה גברת צריכה לשם תהליך האבלות שלה את אותם הביטויים שמרגיזים אותך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לד"ר אברהם שלום! ראשית - תודה על התשובה. שנית - אכן, אותה קרובת משפחה מרגיזה אותי מאוד, מהסיבות הבאות: 1) הערותיה הן אכן פולשניות וחטטניות. אני באמת לא מטרידה אותה ולא "מפילה" את עצמי עליה. בסך הכל אמרתי לה שאני בוכה כדי להתפרק, ואז היא אמרה לי - ובאגרסיביות(!!!) - שצריך להתאפק ולא לבכות, שהבכי דווקא מחליש ולא מחזק, ועוד שטויות שקצרה היריעה מלפרטן. מעבר לעובדה שזה נשמע לי, כאמור, שטויות, זוהי חדירה גסה לתחום הפרט. באיזו זכות היא מכתיבה לי כיצד להגיב? 2) על אף שיתכן שאין לה כוונת זדון, בכל זאת עצם האמירה שלה הוא אכזרי. כשאני מסבירה לה שוב ושוב שלי - ולרוב האנשים שאני מכירה - הבכי עוזר לפרוק את המועקה, והיא ממשיכה להתעקש ו"לצוות" עלי לא לבכות - זו כבר לא סתם עצה מוטעית. זו כבר התעללות, גם אם היא נעשית בשוגג! וכמובן, עוד לא דיברנו על הנזקים הגופניים והנפשיים שה"התאפקות" עלולה לגרום, והיא, מתוקף עיסוקה, אמורה להיות הראשונה לדעת זאת, ובכל זאת מתעלמת מכך ביודעין ובמופגן. ברור שאני מתעלמת ממנה ועושה מה שטוב לי, אבל הגישה שלה פשוט מפילה עלי פחד בחוסר האנושיות שלה! מדוע? אולי זו כבר בעיה שלי! בברכה! אחת