אנה הקשב למה שאינני אומר

יש לי כאן קטע ארוך מאוד שנכתב על ידי אלמוני. אני לא אדפיס את כולו אבל את רוב החלקים שאני לפחות מזדה איתם. אני בטוחה שכל אחד יצליח להזדהות לפחות עם משהו מכאן. "אל תיתן לי להטעות אותך אל תיתן לפנים שלי להטעות אותך משום שאני לובש מסכה, אני לובש אלך מסכות שאני מפחד להוריד ואף אחת מהמסכות האלה אינן אני. העמדת פנים היא אומנות שהיא טבע שני לי אבל אל תיתן לי להטעות אותך, בשם אלוהים אל תוטעה. אני נותן לך את הרושם שאני בטוח שהכל אצלי עליז ומאורגן בחוץ וגם בפנים. שבטחון עצמי הוא שמי ושאני cool שהמיים שקטים ואני בשליטה ושאני לא צריך אף אחד, אף אחד. אבל אל תאמין לי בבקשה. מבחוץ אני נראה בסדר אבל זוהי רק מסכה. מסכה שלעולם לא משתנה ולעולם לא מכסה מתחת למסיכה אין שביעות רצון מתחת למסיכה קיים אני האמיתי שקוע בבלבול, בפחד בבדידות. אבל אני מסתיר את כל זאת אני לא רוצה שאף אחד ידע על כך אני נחרד מן המחשבה של חשיפת חולשותי ופחדי. ולכן אני בנואשות יוצר לי מסיכה להסתתר מאחוריה מסכה להגן עלי מפני מבטים שיודעים אבל המבטים האלה הם הצלתי הצלתי היחידה ואני יודע זאת. ...אני שונא להתחבא אני שונא העמדות פנים אני שונא את המשחקים שאני משחק הייתי רוצה להיות אמיתי וכנה וספונטני אבל אתה צריך לעזור לי אתה צריך להושיט י לי יד אפילו שזה נראה כמו הדבר האחרון בעולם שאני רוצה, או צריך......

היי שרה, אני קוראת בשקט כבר יומיים את מה שאת כותבת, וזה כל כך הרבה. לא כל כך התערבתי, ראיתי את הצורך שלך לקבל תגובות גם מאנשים אחרים ולהכיר ולהתערות בפורום ורציתי לתת לזה סיכוי לעבוד. ועכשיו אחרי שיצא לך להכיר הרבה אנשים מקסימים פה בפורום, ולהם אותך בואי ואני אחזור גם כן קצת. בייחוד שההודעה למטה היתה מופנית אלי, ואני מתנצלת שלא עניתי בלילה, אבל לי כבר אין נדודי שינה - ישנתי. מסיכות - תופעה קשה. המסיכה הכי גדולה שיכולנו לעטות על עצמינו כדי לכסות על הבלבול, על הבדידות, על הפחד ועל החולשות היא מסיכת האוכל והבולמיה. הבעיה במסיכות היא שהן לא עוזרות לפתור את הבעיה, הן עוזרות להסתיר אותה אולי מהסביבה, אבל מגבירות את כל מה שמתחתיה, הפחד חזק ומפחיד יותר, החולשה מתעצמת עוד יותר ולבלבול נוסף עוד נדבך. אנחנו בחרנו לשים את המסיכה, ואנחנו יכולים לבחור גם להשיל אותה, לחשוף את כל הדברים שהיא מסתירה ולהתמודד עימם. כשעושים את זה, הפחד שוב גדל בהתחלה, פתאום אפשר לראות את מה שמתחבא מתחת, אבל זה רק השלב הראשון. השלב הבא אחריו וזה לוקח זמן ולפעמים הרבה זמן, זה שבהדרגה כל מה שמתחת מתחיל להיכנס לפרופורציות, אפשר לראות שהפחדים והחששות וחוסר האונים והחולשה קיימים אצל כולם בשלב זה או אחר של החיים, והם מותאמים לארועי החיים ולחוויות שעברנו, והם גם ניתנים להתמודדות. ואז כבר לא צריך מסיכה כדי להסתיר אותם, אבל יותר מזה, אז הפחד יורד, והכוחות מחליפים את החולשה, והיכולות צצים, ואחר כך בלי המסיכה אפשר גם להתגבר על הבדידות. המסיכה זה הדבר שחוצץ ביננו לבין אנשים אחרים. ברגע שהורדנו אותה, אפשר להתחיל להתקרב רגשית לאנשים אחרים, לשתף ולחלק, וגם פיזית. כשלומדים לקבל את עצמך ולהשלים עם המגרעות והחסרונות, אז גם אנשים אחרים יכולים לקבל אותך כמו שאתה, ולאהוב אותך, ולרצות להיות איתך, וככה מעגל הבדידות נפרץ. ככה זה היה אצלי. אז להוריד את המסיכה זה השלב הראשון, והוא צריך לבוא ממך בעזרה של מי שתבחרי, ואחר כך רוב הדברים האחרים כבר מתגלגלים מעצמם ברגע שתוכלי לראות את עצמך ואת הדברים הטובים שמוסתרים שם גם כן מתחת למסיכה ולשכבות ביחד עם הדברים הפחות טובים. כדאי להוריד את המסיכה ולו בכדי לגלות את היופי הטמון שם מתחת, ובשביל זה כדאי גם להתמודד עם הפחד. מישהו צריך להושיט את היד אכן, אבל מישהו צריך גם לקחת את היד המושטת ולהאחז בה, וזה גם לא פשוט. לפעמים הושטת היד לא מצליחה לחדור את המסיכה, לא מצליחה לעבור את המחסום, לפעמים היא מקבלת סטירה ונהדפת, וזה יכול לגרום ליד המושטת להתקפל ולברוח אולי. להרגיש חוסר אונים שהיא לא מצליחה לחדור. קבלי את היד שהושטה לך בטיפול, אם הושטה, ואם לא חפשי יד אחרת. ואם את צריכה עדיין חיבוק גם בבוקר, אז קבלי ממני אחד גדול, שלך אביב.

שרה, הקטע ממש מדהים. מאיפה הוא לקוח? ויתרה מזו, מדוע החלטת להביא אותו? אם איזה חלקים את מזדהה? יום טוב, טלי פרידמן

טלי, קיבלתי את הקטע כשהייתי עוד חיילת ועבדתי עם חניכים בעיתיים. זה לא כל הקטע. אם את רוצה את כולו, את יכולה לשלוח לי כתובת ואני אשלח לך אותו. אם מה אני מזדהה?! בעיקר עם החלק של המסכות. יום טוב, שרה