שממון.................................

שממון... לא יודעת מה לעשות עם זה עם הריק ועם עצמי. לא מצליחה להעסיק את עצמי להניע את עצמי לעשות משהו, מה שהופך את שעות אחר הצהרים והערב לארוכות במיוחד. הילדים גדלו ואלה שעוד בבית עסוקים בענייניהם. אף אחד לא רוצה לשחק איתי או ליצור או לעשות משהו. נשארו מטלות שיגרה אבל האינטנסיביות ירדה. ואם אני לא מצליחה להתרכז לקרוא למשל, או לעסוק בדברים אחרים שקוראים להם תחביבים אני רק מחכה שיבקשו ממני משהו ומסתובבת בבית בין מטלות מאוסות וחשה ריק גדול ובדידות. בתוך כל זה קשה לי לשאת את עצמי את הגוף שלי, קר לי, אני לבושה המון שכבות ועדין קשה לי להתחמם. הגוף רוצה אנרגיה, אני אוכלת אבל קשה לי להחזיק את האוכל ועולה הכעס על הגוף שנכנע. קשה לי להסביר את זה את הסלידה מהגוף עד גועל. מה אני מנסה לומר כאן אני לא יודעת. אולי רק לשתף בפיסת חיים. אלה הימים. כלום לא קורה והכל נשאר אותו הדבר. הבוקר מתחיל בבכי. יאוש היא מילה קטנה לפעמים. ואני שואלת את עצמי למה צריך את כל זה. תודה שקראתם וסליחה שזה מה שאני מסוגלת לכתוב שירה

את יודעת שירה יקרה מאד, הגם בהיותי במקום אחר, אולי - אני שומעת אצלך את המשאלה לעשות ריסטרט לחיים, לחזור להיות קטנה, לקבל עולם טוב יותר. שמלמד הכל מחדש. מה אפשר לתת לעצמנו שאנו כבר גדולים? שאלה טובה. הפתרונים לכל אחד ואחד מאיתנו. אני עובדת עם קטנטנים שבכל שנה 'הם' חוזרים להיות קטנים, מתפעלים מהם מאד מאד, מהצמיחה שלהם, מהכל, אפילו מהקקי, ו'הם' גדלים רק בשנה וחוזר חלילה. שלך, סוריקטה