אודי, בוקר אור שבוע טוב

הי אודי, מתגעגעת לפתיחה הזאת הקבועה שהייתה לי. ומשום מה זה כבר לא. בהמשך להודעת חג שבועות שפתחתי, כתבת, אודי, נתינה וקבלה - מנסה ליצור איזון אצלי בינהן. כפי שסיפרתי לא מכבר, המאזן הוא מידי לכיוון הנתינה / הקרבה. כמעט, או אפילו לא כמעט, נוגע בחווייה של היות דמות מוכה. זה מגיע, אולי, מהאזור של רגשות אשמה, מכיוון של כל יכולות ו'הצלת העולם', שבמקרים מסוימים בכלל לא באמת שם. וכאילו, רק כאילו, מרוקן מציפיות, אבל ממש כאילו. זה שקר. יש מלא ציפיות. בחלקן ריאליות פחות. איכשהו באופן לא מודע, כנראה, נדמה שאני מסופקת מהנתינה, מהמילים, שאיני בכלל בכיוון של היות ראויה. לבונוס, למשל. לאוכל, למשל. למנוחה, למשל. לחופש, הנאה. הורדתי משימות. מגלה מגבלות. עדיין לא מספיק.ואיכשהו לא משכנע. הי, גם אני אדם. ניסיתי ליצור התקשרויות, כוונתי לבאמת, אפילו רגעיות למפגשים עם אנשים מוכרים שכבר נבנה בינהן אמון מסוים. בחלק הצלחתי בחלק לא הסתדר. חג וזה. אנשים עסוקים וזה. ולא ממש לא מספיק. הייתה בי המשאלה שאם סוריקטה 'תמות', יספדו לה. שאתה, אודי, אתה תאמר מה חשבת על הדמות הזאת כאן. יש לזה משמעות רק כשהיא חיה. מה זה שווה אם מוות. ו... אלו מילים פחות תתאמנה כעת להרגשתי - אקדים ואומר - אם תאמר עכשיו שאני בסדר ייצא מגוחך, כי כאילו אני 'חולבת' את המילים האלה. לומר - תראי כמה יפה כתבו לך פה - לא, זה לא מה שאני מחפשת. וגם אני מאד זוכרת את ההבטחה שלי לא להתאבד. זה הכי יפגע במטפל. וכתיבה כאן - אני עדיין תמהה אם היא פוגעת בטיפול, וייתכן. אני כועסת. כועסת שאני קמה בבוקר. עובדת קשה מידי. שגם זה תלוי בי. בשנה הבאה ניסיתי לתקן. בכל פעם בהחלפה למדתי איפה 'כשלתי' ואני מגדירה מראש תנאים משופרים מעט. שאלו אותי עד מתי אעסוק בעבודה הזאת. מחד, זו שאלה מחמיאה. אולי אפילו חכמה. כאילו רואים שיש פוטנציאל ליותר. עם זאת, לא רואים את הריסוק. הלוואי והיה נופל עליי כסף מהשמיים. משאלה קצת דומה למה שמימה הייתה אומרת בזמנו. דומה אבל שונה. בוקר טוב. עם זעם נוקשה שקצת התחלף בעצב רך, וחוזר לזעם. שלכם, אבל גם 'אני שונאת אתכם' סוריקטה

סוריקטה אהובה, אכן פתיח שמעלה חיוך וחום. מתחברת מאוד לתחושת הזעם הגואה, לפערים הבלתי נתפסים למה שזועק בפנים לחזות המתםקדת. קשה לשרת את כל זה. הפער בין האני הנזקק ומשווע לבין הנתינה ללא גבולות כמעט החוצה. איזון... מילה גדולה. מה שצריך לעשות לעומת מה שמניע. אוף... כמה קשה! אוהבתותך שירה

סוריקטה יפה שלי שמחה שנכנסת ואת ..היית זועפת ..וכבר לא... את כבר לא שקופה.. את חיה בועטת נושמת ... דורשת מה שמגיע לך שיפור גדול !! לעומת זמנים אחרים שניצלו אותך עם שעות עבודה מטורפות...ועם תוספות עבודות בתוך שעות העבודה .. נשמע שלמדת לדרוש זכויות שמגיעות וגאה בך !! יפה שלי אנשים מבחוץ לעולם לא ידעו אייך מרגיש לך מבפנים ועד כמה קשה לך ....עד ריסוק כי למדת למרוח חיוך..( מסכה*) בלתי ניתנת לפיענוח ..הפכת מומחית... בכל זאת רואה התקדמות נהדרת ..וגם אחרים מבחוץ רואים את הפונטיצאל שלך..... מה חשוב הגיל אם את מסוגלת לתת מה שצריך כדי להיות ???? אוהבת חטולית

הי שירה, אוהבת את התפקיד שלקחת, ואוהבת שזו את עם המקום המיוחד שלך. בתקווה שאולי יעזור לך גם לשמור עלייך. סוריקטה

הי חטולית, תודה שהגבת, ואני תוהה מדוע... עדיין בתחושה כבדה שויתרו עליי. מרגישה לגמרי אלינור ריגבי כזאת. לא כזה למדתי לדרוש זכויות. השינוי מינורי למדי. נקודתי. דליל. לא הכי מרגיש האמת שלי. יותר טוב אולי מכלום, ולא בטוח כמה הנפש שלי מצליחה לעמוד בזה. נראה שאמשיך עוד ועוד ליפול שם. מרגישה שאחרי שנים רבות של עבודה עדיין לא הגעתי לנקודת פתיחה של רבים (גם פה) שרק מתחילים. מנסה לספר לעולם בקטנה על מה שמתחולל בפנים, ועדיין איך שאני מספרת זה נראה כמו כלום, או משהו שלא מאמינים לו (כך אני מרגישה), אבל מה שקורה באופן מופלא הוא שישר מתחילים להתחרות איתי (לא פרשנות מעוותת, זה עבר בטיפול, ואכן משהו לא מודע בי מזמין את זה) וכל אחד ישלוף את ענייניו הפשוטים פחות. ומייד שוב אני בתפקיד האוזן. כרגע זה כאילו אני חדירה בעיקר לרעלים, ולכן, מילים שנרשמו לי בזמנו היו עד כדי כך איומות שלא יכולתי לקרוא, וכמעט אטומה לדברים טובים (או, אולי, לפחות כפי שהבנתי, מה שאודי קרא לו בתגובתו לשירה - הקול ה'לעומתי'). מנסה המוןן דברים. אם מצליחות להיבנות אנרגיות טובות, הן נמוגות תוך זמן קצר. עדיף על פעם, שאז לא היה עולה לרמת החוויה בכלל. קשה לך לקרוא המון, אני יודעת. מצטערת. סוריקטה