המשך..

יש בי כנראה לצד איזו תקווה שעדיין מקננת (ואולי היא זו שמחזיקה אותי בחיים בהשרדות..,ובטיפול, או אולי הפחד מהגרוע יותר...,לא יודעת.) ייאוש מאד עמוק, מכל המקום הזה שלי בחיים, בגילי, ומאיך שהם נראים. אני ככ מתוסכלת מהגוף הזה וממצבי הקיומי.שאני כבר לא יודעת איך ומה יכול להשתנות, אם אני לא מצליחה. ובעיקר כרגע שוב מאד חסומה. מתרחקת. כמהה. מתוסכלת. ומרגישה שנשאבת לתוך מערבולת חזקה, לא נבלעת לגמריי באדמה, אבל גם לא מצליחה להוציא תראש ממנה, ולחיות. זה נראה לי פשוט כמשהו שהוא כנראה לא מנת חלקי בעולם הזה. ובאמת שאני כבר ככ מבולבלת כשלא יודעת מה חלקי ואפשרי לי, ומה לא. והייאוש מכרסם. והאם באמת הכל זו בחירה שלנו?? כלומר, הכל תלוי רק בי? ואם כך, אז למה שלא ארגיש גם אשמה, אם כך מרגישה , מעכירה גם על הסובבים אותי(לא כייף הרי להיות עם מישהו נטול חיות ממורמר כעוס ותקוע...), ואם אלו חיי..?? כשהמוות כל הזמן מרחף..., כאיזו עננה שמלווה.

לא תהיי לבד, תהיה לך מטפלת ולא תהיי בתוך הסחרור הזה. אני מבינה אותך לגרי, ולצערי מאמינה שזה רק ילך ויהיה יותר גרוע זה כמו פלסטר על פצע שצריכים למשוך בבת אחת ולא לאט לאט זו דעתי, שאת לא חייבת לקבל אותה, אבל אני חושבת שאת נכנסת כאן לסחרור שרק ילך ויהיה יותר קשה ולא תהיי לבד, תקחי מטפלת, ויהיה לך מישהי שאכן המיקוד יהיה לעזור לך בבעיות ולא המתח המיני בינכם