.

נניח שיחסנו התייצבו, ושאני סומכת עליה ושהיא עברה את כל "הבחינות" שלי בהצלחה ( בינינו אל תגלו לה יש מצב שהיא תקבל ממני אפילו את מצטיין הדיקאן") מה אז? אני גם אמורה לדבר איתה? הנה מתחיל החלק המפחיד לדבר. ושאני חושבת על זה אני בעיקר מפחדת לדבר איתה כי נראה לי שזה לא יעניין אותה ושזה לא משנה כבר משהו שקרה מעל עשרים שנה. כי היא כל הזמן אומרת אנחנו "כאן ועכשיו..." אנחנו חייבות לדבר על זה? חוץ מזה מה הקטע של לפחד לדבר על זה? מאיפה זה נובע ? למה זה עדין מפחיד אותי. כאילו כל פגישה מולה זה כמו פגישה מול אמא של אז עם ההתלבטות לספר או לוותר, רק חבל שאימי לא דומה לה בקמצוץ לא הסבלנות לא ההכלה האכפתיות הנעימות הפשטות החביבות ומעטים הדמויות בחיי שאני יכולה לומר שהן מיוחדים בעיני . תרשה לי להרעיף עליה עוד טיפה - היא מדהימה ולא רוצה להרוס את זה ולהעציב אותה עם "החוויה" שלי.

את יודעת היא בחרה במקצוע הזה מתוך נכונות לשמוע אותך ...ומנסיון זה הרבה יותר קל אחר כך .דברי איתה על הקושי זאת כבר התחלה