האם יכול הרגש בכלל להתקיים בלי מידה של 'העברה'?

הרי עצם הציפייה שיאהבו אותנו בכלל זה כבר העברה! למה שמישהו יאהב וירצה בטובתך ויהיה לו אכפת... מה הוא אמא/אבא שלך? אז איפה עובר הגבול בין ציפיה ראלית להיות נאהב, להרשות לעצמך להשען, להחשף, לסמוך... לצפות שיכבדו ויתחשבו לך בצרכים וכיוב.. לחוש הקשרות רגשית ... איפה עובר הגבול בין זה במתכונת הבוגרת ובריאה ולבין יחס רגשי/העברתי שכזה במתכונת שפסיכולוגים יחשיבו להעברה מסוג שצריכה אנליזה וטיפול כדי 'לפתור' אותה?