יחסים קשים עם אמא

שלום, שמי הילה,הבת הבכורה, בת 27, סטודנטית וחיה מחוץ לבית כמעט 4 שנים. תחילתה של תקופה שבה אני מתחילה לבנות את חיי העצמאיים והבוגרים שהיא לא פשוטה לאימי בלשון המעטה. היחסים בינינו מורכבים והולכים ומחריפים עם הזמן ולא מגיעים לשלווה. אין הפנמה שאני כבר גדולה ושהגיע הזמן לשחרר. העניין הוא שמדובר כאן על הרבה מעבר לקושי אימהי "נורמטיבי" (לפחות מבחינתי). אני באה מבית שבו אמא שלי תמיד קבעה, תמיד שלטה ובשליטה, תמיד דברים הולכים בדרך שלה ואף אחד (כולל אני) לא אומר לה לא. אבא שלי הוא לא דמות משמעותית בקביעת ההחלטות בבית ובגדול תמיד הכל עובר דרכה ואין לו שום דעה בנוגע לכל הסוגיות בחיינו (שלי ושל אחיי הקטנים יותר) לרבות זו. מאז העזיבה שלי אני חיה בקונפליקט עצום שבו אני מתמודדת עם הרצון לחיים משלי, ולהחלטות שלי ולבין אמא. שלא משחררת רק בגלל שהתחלתי למצוא את הכוחות להגיד לה לא, לעמוד על שלי ולבהיר, תוך הליכה על ביצים, שלא כל דבר הוא עניינה שאני כבר לא חייבת לציית לה כל הזמן. התגובה שלה לכל אלה, כמו תמיד, התנגחות חסרת שליטה בי. צעקות, צרחות הטחת האשמת משהו שאני כבר לא מכונה לקבל בצייתנות כמו פעם. (וזה לא קל). האבסורד הוא שאימי חושבת שזה לגטימי לאבד שליטה שכועסים, שהטענות שלי כלפי האווירה בבית, העצבים, הלחץ, היחסים הטעונים בינה לבין אבי הם רק תירוצים. התגובה (או יותר נכון הטחת האשמות) שאני מקבלת היא שאני לא מקבלת את המשפחה כמו שהיא, שמרגע שעברתי מחקתי את משפחתי ושעליי לקבל אותה כמו שהיא, כי זה מה שיש, ושהיא לא תשתנה. שהיא עצבנית וככה היא. ואני שואלת איך??? איך אני אמורה לקבל??? אני לא מסוגלת לקבל את ההתנהלות הזאת. קשה לי מאד להגיע הבייתה ולחוות את זה ובטח לקבל צעקות וריבים חסרי שליטה כמו פעם שנאמר משהו שלא לרוחה. אני מרגישה כאילו אני בנאדם אחר שכל השינויים ותהליכים שעברתי מתבטלים ואני חוזרת אחורה, שאני לא יכולה להיות אני באמת שם אני פשוט נעלמת. ניסיתי הכל בינינו. להסביר ולתאר את הרגשות שלי איך אני נגמרת ונסגרת כל פעם שהיא צועקת. איך הדרישה שאני אבוא הבייתה מרצון ולא מהכרח ושעוד יהיה לי כייף, מופרכת ולא הגיונית שההתנהלות בבית עצמו לא נעימה ומלאת ביקורת כלפיי. (למי נעים לראות יחסים חסרי כבוד בין ההורים שלו- אז מה אם הפעם העצבים לא מופנים כלפי), איך אני חייה את חיי. שעמוס לי שאני צריכה להספיק המון דברים. לעבוד ולהיות עם חברים ועם בן זוג ושאני מתחילה לבנות את החיים שלי וזה לא כמו פעם. שום דבר לא עבד! היא בשלה! אף פעם לא אשמה. רק אני. (ניסיתי להציע לשתינו טיפול זוגי. מיותר לציין שגם זה לא צלח והתשובה שקיבלתי שהיא יודעת מה קורה כאן ומה הבעייה ושאין מה ללכת) שאני צריכה לעשות שינוי בעצמי אני צריכה לעשות שינוי בחשיבה המעוותת שלי שהמשפחה שלי לא חשובה שיום אחד אני אצטער על איך שאני מתנהגת אלייה ושעברתי את הגבול. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי ללכת לטיפול או עזרה מקצועית, אבל כרגע אין לי כסף. הבעיה הגדולה יותר היא שאני גם תלויה בהורים שלי כלכלית בתקופה זו, ומרגישה שסוחטים אותי ושיהיה מחיר כבד מאד אם אעמוד על שלי יותר מידי. בגדול העזרה הכלכלית מהורי (יותר נכון אמא כי אבא שלי דיי פסיבי) מותנית, ובתחושה שלי גם האהבה של אמא שלי מותנית כי היא לא יודעת באמת איך לאהוב. מבחינתה לאהוב זה להוכיח ולהקריב ולוותר על עצמך. שאין דבר כזה לא יכול יש לא רוצה. אני בטוחה שאמא שלי לא רעה, אבל חייה המורכבים וחוסר המודעות גורמים לה לפעול לדעתי לא כמו אמא. אני באמת אובדת עצות וכבר לא יודעת איך לפעול. מפחדת שאקט קיצוני מידי יגרום להפרת האיזון לנצח, מצד שני מרגישה שבלי צעד קיצוני שום דבר לא ישתנה ואני אשאר במה שנקרה "איזון לכאורה", בקונפליקט מתמיד שלא נגמר ושפשוט מתיש אותי ושובר אותי. אני מלאה בתחושות אשמה כי מצד אחד אני מקבלת עזרה אבל מבפנים אני פשוט מתביישת בה ולא מעריכה אותה, מה גם שהיא דואגת להטיח בפניי שאני מלאת תלונות שהם עוזרים לי ואני מצידי לא מגיעה הביתה ולא מתחשבת ברצונות שלה. וכל פעם שאני מנסה בשיחות בינינו להגיד בעדינות מה אני מרגישה באמת ישר היא קוטלת אותי ואומרת שזה לא רלוונטי ומחזירה הכל בחזרה אליי. אשמח לעצה/כיוון, הילה