אוף שוב רשמתי על ההיא..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי אני אקח מה שאמרת. שהאובססיות מטרתן לא לפעול במציאות. אין יוצאים מזה? איך מרכזים את המחשבה במציאות באופן מלא ופועלים במציאות ולא על איזה תדר רגשי מנותק שמניע אותי במעגלים סגורים?
מצטרפת לשאלה באמת אודי איך ....
מימה, אני קוראת כאן תקופה מאד מאד מאד ארוכה. פעם גם הייתי כותבת כאן לא מעט. בקצרה: את שואלת איך? אז כאובססיבית לאובססיבית אני יכולה להגיד לך: מחליטים! מתאפקים. וכשנורא נורא קשה לעצור והאובססיה עומדת שוב לפרוץ ולהשתלט- נעזרים! תחילה- במטפלת חדשה. במקרה שלי- פסיכיא'. וגם הפסיכו'. ס.מ.ס קצר מהן שמבקש ממני- ללכת "משם"... לא לעשות את מה שאני רוצה. ובמשך הזמן זה באמת עובד! כי במקום ס.מ.ס יש לי כבר קול משלי שאומר: "עזבי אותך! מה זה נותן לך? ככה היא רק ממשיכה לפגוע בך. את לא רוצה לעבור הלאה? להחלים? זה מה שיש לך בחיים?? רק היא? לא!!! יש לי חיים. מגיע לי חיים בלעדיה! יש לי דברים שאני רוצה להשיג." ולא פחות חשוב- שיהיה מקום כזה או עיסוק כזה שכאשר האובססיה תוקפת אפשר ללכת אליו. ואז שוכחים ועוברים לעסוק ולחשוב על משהו אחר. וככה פרק הזמן בין התקף אובססיה אחד למשנהו גדל. וגדל. ואז סופסופ אפשר להתחיל לנשום קצת יותר. זה על כל פנים מה שעובד אצלי. ולי הייתה( ועדיין ישנה) אובססיה מאד מאד גדולה לפסיכו' שנטשה אותי. עברתי טראומה לא פחות גדולה עבורי משלך. ייסורים, כאבים נפשיים ופיזיים. אבל!= זה האיך. איך מתגברים= לא מוותרים. מתאמצים. עובדים קשה. ממש כמו אימון גופני בלתי נסבל. כשמצליחים- ההקלה כה גדולה שזה פשוט שווה. זה ניצחון קטן. אולי תוכלי לנסות... מקווה שזה בסדר שעניתי לך מתוך חוויתי האישית.
מצטערת לשמוע שהיה לך גם טיפול קשה וטראומטי אגב כן יש לי חיים חוץ ממנה, ברור. יש לי מטרות ותוכניות וחיים חוץ ממנה. אבל אין לי שקט. אין לי שקט כי יצאתי משם בהרגשה שנעשה לי עוול ומי שאמור לשאת באחריות כלשהי , לספק הכרה כלשהי לפגיעה שהוא פגע לא עשה זאת. מטפלים אחרים אמרו לי שהיא כביכול טעתה וגרועה .. אבל אני לא רוצה שמטפלים אחרים יגידו. אני רוצה שהיא תשב מולי, מול הכעס שלי על הצביעות והפגיעה שלה ותסתכל לי בעיניים ותראה אותי. תראה שזה בן אדם מולה ולא בדיחה/לא קייס טיפולי/ לא מכונת השלכות. בן אדם!! בן אדם עם נפש פצועה שהיא לא ריפאה, חשפה פצע והותירה אותו, אותי ככה, בכעסים שנים על שנים כי הסירה ממני את זמינותה על מנת לסייע לי לעכל כל מה שהיה. נתנה קצת מזה, פירור. אבל לא מספיק. לא מספיק. אני רוצה שתכיר בזה ושתתנצל ממקום אנושי. שתתן לי את ההרגשה שאנחנו יושבות זו מול זו כשתי שוות לשם שינוי עם הכרה בהיסטוריה שהייתה בינינו ולא שתתעלם ותתנהג כאילו מעולם לא היה. כל מערך חיי ותפיסת הזהות והמציאות שלי הושפעו ממה שהיה שם באופן מטלטל.. ואולי גם שתטרח להתעניין קצת מה שלומי כיום. זה היה יכול להיות נחמד. אנושי כזה.