נגישות
נגישות

אם מטופל היה אומר לך

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

25/05/2015 | 17:48 | מאת: מימה

'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה' והיה מאמין בתמימותו שמוכרים הקשבה ומתן אמפתיה ותמיכה ולא תהליך שצפוי בשלב כזה או אחר לתסכל לאכזב להכאיב לשחזר שחזורים..לערער את המוכר, לפרק הזדהויות ישנות... וכ וכ. האם אודי היית מסביר לאותו מטופל שפנה אליך ואמר 'אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה . אני רוצה להיות פסיכולוג' , האם היית מסביר לו את מהותו ואופיו האמיתי של המקצוע הזה? לי המטפלת דאז נתנה להשאיל מספריה. היו שאמרו לי שזה היה מעשה לא נכון מצידה. שהיא הייתה אמורה להתמקד בתהליך הרגשי ולא ללבות הזדהות שווא עם הפנטזיה 'להיות פסיכולוגית'. כי את מהותו של המקצוע לא הבנתי. רציתי 'להיות פסיכולוגית' על בסיס כמיהה אחרת שמתחת- להתקבל, להשתייך, לחוש זהות, כיוון, יעוד, ערך... ובנתיים המטפלת פספסה אותי ופספסה ופספסה ופספסה... לא שיקפה לי כמו שצריך מציאות לעומת פנטזיה. וכאשר כן עשתה זאת אז עשתה בלי לב. בטכניות. בלי לב... אודי אתה היית מבין יותר טוב? אם היית אומר לי 'עבדתי קשה' ואני הייתי מתעצבנת עליך - היית מבין יותר טוב? היית מבין שאולי הניסיון חיים שלי עם כריעה תחת קשיי תפקוד גרם למחאה? היית משנה גישה ומנסה להיות יותר מותאם ואמפתי או דוחף לי מציאות צורמנית ומנוכרת ומנכרת עד למירור נשמתי? איך היית גורם לי לוותר על הכמיהה להיות פסיכולוגית בלי לבזות נרקיסיסטית ולהכיל את הכאב שבויתור על משאלה והחלפתה באחרת, מציאותית ומותאמת יותר לכישורי? ובעצם נראה לי שהבעיה התחילה מכך שלא באמת הבנתי את מהותו האמיתית של המקצוע. אם הייתי יודעת שזה לא אמפתיה ותמיכה עד ל'הושעת' אנשים מסבלם. אלא שחזור טראומות לא מודעות כדי להגביר מודעות של אנשים לעצמם ולמזער השפעות העבר על ההווה בדרך זו... לא הייתי רוצה להיות פסיכולוגית . הייתי מבינה שזה לא בשבילי... טיפלו בי טיפול אנליטי, ללא הסכמה מדעת. זה לא בסדר אודי. וגם הטיפול היה הרבה יותר מדי מזעזע לא מותאם וקשה. ועדיין קשה לי ההבנה שמישהי שהענקתי לה חשיבות רבה בעולמי למעשה התייחסה אלי כמו אל מטופלת שמשליכה עליה השלכות ולא כמו אל בן אדם. היו גם השלכות . אבל גם הייתי בן אדם שזכותו הייתה להבין למה הוא נכנס.. לתופת של תסכולים כפויים שנועדו להפעיל לחץ על האישיות כדי לשנות לה את הדפוסים הפנימיים.. לא ככה? מה החרא הזה.. במקום בן אדם הייתי שם עכבר מעבדה שלה מסתבר. הבעיה שלא האמנתי לה שהתסכולים היו כורח. הם היו שיטה ידועה מראש. זה היה שקוף בשבילי. כעסתי. מאד. זה עדיין לא הפריע לתהליך של השחזור הרגשי ויותר ספרציה לקרות. התפכחתי שם. פתאום התחלתי לראות גם את ההורים שלי מבחוץ. בייחוד את אבא שלי. פתאום ראיתי שתמיד חשבתי שהוא נותן אהבה בדמיוני ובעצם בפועל הוא בקושי מתייחס. פתאום התחלתי להבחין בדברים. באחרים שיוזמים פעולות ומנסים להשפיע ולא רק להיות מושא להשפעות שלהם אלא התחלתי להבחין בהם 'מתערבים לי'. והתחלתי להפריד אותי מהם. להקיא החוצה את ההשפעות. פעם גם הייתי עושה את זה אבל באוטומט ללא הבחנה. לא ראיתי אותם או אותי. הכל היה אינסטינקטיבי יותר. עכשיו אני יודעת לראות אותם. את האחרים. אז הטיפול עבד?

לקריאה נוספת והעמקה

הי מימה, כנראה שהיה איזשהו תהליך. נכון להסתכל על זה בטווח ארוך ולא נקודתית (לפעמים גם מעבר לטיפולים שונים). בכל מקרה, יש עוד דרך לעבור. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית