התמודדות לבד או פנייה לטיפול?

חג שמח! אני בת 24 ולפני כמה חודשים הכרתי בחור במהלך טיול בחו"ל והיינו יחד כ-5 חודשים. הוא היה הקשר הראשון שלי (לפני כן בקושי הגעתי ליותר מפגישה אחת). גרנו יחד ולמעשה בילינו את רוב השעות יחד, למעט שעות שנדרשו ללימודים. נפרדנו כשחזרתי לארץ לפני כמעט ארבעה חודשים, ומאז אני מרגישה שבורה. אני בקושי מצליחה להתרכז בלימודים, התחלתי עבודה חדשה שהרבה היו רוצים בה אבל אני לא מוצאת את עצמי שם. אני בוכה כמעט כל יום, מרגישה ייאוש ופשוט תחושה כללית שלא יודעת אם אצליח לצאת מזה. כבר כמעט הגעתי לנקודת הזמן שההרגשה הנוראה שלאחר הפרידה נמשכת יותר חודשים מאשר מערכת היחסים עצמה. אנשים אומרים לי שאם הזמן זה יעבור. ניסיתי גם איזה שיטה להתמודדות עם שברון לב של פסיכולוגיה חיובית, ושום דבר לא עוזר, להפך, אחרי כל פעם שיש תחושה שהנה משהו יהפוך להיות טוב יותר אני שוקעת רק יותר ויותר. אני לא יודעת מתי מגיע הרגע שצריך להבין שלא יהיה אפשר להתמודד לבד. אני כבר לא יודעת מה מניע אותי, הרצון להיות איתו, הרצון למצוא אהבה חדשה, הדיכאון מהעבודה, הפחד מכישלון בלימודים בעקבות כל זה. מפחיד אותי לפנות לסיוע. למרות שאני יודעת שזה לא נכון, אני מרגישה באיזה שהוא מקום כישלון שיש משהו שאני לא מצליחה להתמודד איתו לבד. אני פוחדת גם מיצירת תלות בטיפול הזה, תלות כמו שיצרתי איתו ששברה אותי לאחר מכן. מה מומלץ לעשות במצבים כאלה? חשבתי אולי לפנות לשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה שבה אני לומדת, לאור הסבסוד והפרטיות שיש בזה (לעומת קופת החולים). אבל כמו שכתבתי קודם, כל הפחדים שציינתי מנעו ממני לעשות את זה עד עכשיו.

אני עברתי את מה שעברת בגיל 20 והעצבות שבי שכיום אני מבינה שזה דיכאון נמשכה שנה וחצי ולא יכולי לצאת עם שום בחור אחר גם כשרציתי. לרוב האנשים העצבות נמשכת יותר מהקשר. דעי לך שזה יעבור וממרחק הזמן תביני שאפילו בית בישראל לא היית מקימה איתו. לפי דעתי כן הייתי מדברת עם משהו במקומך. אני מצטערת על כך שאני לא עשיתי זאת כי איבדתי שנתיים מחיי וחבל לך על כל יום שעובר ואת לא מאושרת. זה לא שווה את זה!!!! כמו כן כרגע הלימודים הם בראש מעיינך ואל תתני לזה להשפיע עלייך תשקיעי בלימודים אפילו תלמדי עם חברות כדי שהמחשבות לא יצוצו ותנסי לצאת כמה שיותר.