בעיות בחיי הנישואים

שלום לכולם, אני בת 28 ונשואה מזה 4 שנים לבעלי בן ה-24. אנחנו הורים לילדה בת שנתיים וחצי. נישאנו מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון של שנינו לחיות ביחד. מיד לאחר החתונה בעלי החל ללחוץ על הבאת ילד ואחרי 4 חודשים נכנסתי להריון. מייד עם לידת הילדה חל שינוי גדול ביחסו של בעלי אלי. בעלי עובד שעות ארוכות ומגיע הביתה מידי יום לא לפני השעה 9 בערב. מיד כשהוא מגיע הוא יוצא לחברים (רובם עדיין רווקים) ומגיע לקראת חצות. גם אני עובדת עד 5 בערב והרבה פעמים אני והילדה נרדמות לפני שהוא בכלל מגיע. כך קורה שיש ימים שאנחנו לא רואות אותו בכלל. את הקטע המיני רוב הפעמים אני יוזמת, אבל הוא ישר נכנס לעיניינים ודי אקטיבי. כשהוא מגיע מוקדם הביתה הוא נדבק לטלויזיה אבל מספיק טלפון קטן מחבר והוא יוצא מהבית. את כל עבודות הבית אני עושה וגם בטיפול בילדה הוא לא לוקח חלק. הוא אומר לי שהוא מאוד אוהב אותי ושאני הכל בשבילו אבל הוא גם טוען שהוא לא מסוגל להגיע מהעבודה ישר הביתה כי זה גורם לו להרגיש "זקן". עוד עלי לציין שיש ביננו גם הבדלי השכלה: לי יש תואר ראשון ולו 12 שנ"ל, אני סיימתי צבא והוא השתחחר על "התאמה". לאחרונה אני מרגישה שהפער ביננו מעמיק: היינו אמורים לנסוע יחד לחו"ל אך מסיבות שאינן קשורות בנו הנסיעה התבטלה אבל שבוע אח"כ הוא נסע לאותו מקום עם חבר למרות שהוא ידע שזה פוגע בי. אני לא יודעת מה לעשות. אני מאוד אוהבת אותו אבל אני מרגישה שהחופש שהוא מבקש לעצמו גובה ממני מחיר מאוד יקר. אני מוצאת את עצמי מנהלת אחריו מרדפים לגבי השעה שהוא מגיע הביתה וכביכול כופה עליו לחיות איתי. אני יודעת (והוא אומר לי את זה כל הזמן) שהוא יטמוטט אם אני אעזוב אותו אך לאחרונה אני מהרהרת באפשרות הזו יותר ויותר.....

אני נשואה מזה ארבע שנים. אני בת 26 ובעלי בן 31. גם אני הרגשתי לאחר נישואינו צורך להפגש עם חברות ולצאת מידי פעם לבד. בעלי היה מאוד מבין ולא הגביל אותי. אולם באיזשהו שלב גם הוא החל להרגיש שאני מגזימה, אז מתוך החלטה שלי וכבוד לרגשותיו מיתנתי את מספר הפעמים בהם אני פוגשת חברות והתחלתי להבין שלשתף אותו במפגשים גורם לי ולו להרגיש הרבה יותר טוב. היום אנחנו עושים את רוב הדברים יחד (מה גם שכבר יש לנו ילדה) ומידי פעם כל אחד מוצא לו ערב לעצמו כי אנו מאמינים שזה חשוב. המצב שאת מתארת הוא חוסר רגישות קיצוני (לדעתי), אני חושבת שזה נובע מהעובדה שבעלך פחות בוגר ובשל להתמודד עם התא המשפחתי, רגש האחריות שלו כלפיכם לא ממש קיים והצורך הרגשי שלו לא להרגיש כבול, "זקן" כהגדרתו, מאוד מזכיר לי אותי לפני 3 שנים. אני יודעת שתקשורת בינאישית טובה, היכולת לומר דברים בלי להשמע בקורתי אלא באמת בניסיון להבין ולגשר מאוד מאוד עוזרת. לדעתי עלייך לדבר איתו ערב אחד באופן מאוד כנה ורגוע ולומר לו מה את מרגישה, ולא רק מה את מרגישה אלא לנסות ולהבין מה הוא מרגיש. (שינוי בתא המשפחתי יכול מאוד להעיק) אני מאמינה ששני אנשים שאוהבים יכולים תמיד להגיע לפשרה והבנה, ושזו הדרך הכי טובה. במידה ובעלך לא יהיה פתוח ורגיש לצרכייך - אז אני חושבת שהפער בינכם רק יילך ויעמיק. ואני לא חושבת שהבדלי ההשכלה / המנטליות בינכם אמורים לשנות משהו. (סתם לידע כללי גם אני בעלת תואר ראשון ובעלי בעל 12 שנות לימוד) מקווה לשמוע ממך

שלום קארין , קראתי בעיון את הודעתך ולהערכתי הגיע הזמן …… לא למוטט את בעלך , אבל בהחלט להציב בפניו סימני שאלה באשר להמשך זוגיותכם. התחתנתם , לדברייך, מתוך אהבה גדולה ומתוך רצון הדדי לחיות ביחד , בחלוף 4 שנים נשארו בעיקר דיבורים על אהבה – ההתנהגות , מנקודת מבטך, מצביעה בעקרה על דינאמיקה של יצירת מעגלי חיים אישיים , לא זוגיים – וחבל . התסכול , הכאב אותו את משדרת בדברייך אינם זוכים להענות מצידו של בעלך , להפך הוא נוהג - ושוב מנקודת מבטך - כמי שטרם "למד" את תפקידו כבעל וכאב ויותר מזה הוא עדיין מסרב לקבלם. "לעזוב" זאת אפשרות ,כואבת ,קשה ויקרה. אבל בטרם תפעלי בערוץ זה הרשי לי להציע לך לנקוט בצעד מקדים , מתוך תחושה כי על אף פערים הקיימים ביניכם , אותם פרטת בהודעתך , ישנו עדיין בסיס לזוגיותכם - האהבה והילדה. יש לטעמי למצות הקיים ביניכם היום על מנת לבדוק ולשקול את זוגיותכם בהמשך. את חייבת את זה לך לביתך ולמען ההגינות גם לבן זוגך. על שניכם לפנות יחדיו לייעוץ , לגישור על מנת לסייע לשניכם, כ ז ו ג , לקבל החלטה מה הכיוון המשפחתי שלכם … איפה תוכלו להסתייע בשרות שכזה – בארגונים התנדבותיים , בשרותי הרווחה המקומיים ובאופן פרטי. בהצלחה יוסי