מרוב עצים
דיון מתוך פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
שלום, מנסה למצוא את הציר המרכזי סביבו קשיי נסובים- כי שנים אני דורכת באותו מקום גם אם התפאורה משתנה. האם זה הפרפקציוניזם או שהוא רק תוצאה של כל העניין. יש לי אוסף נכבד של קשיים- דכאון ואובדנות, חרדות והתקפי חרדות, פוסט טראומה, אובססיביות, קושי בזוגיות, אביוס ועוד המון אוצרות שלא כדאי אפילו להתחיל לפתוח כדי לא להכביד על הקורא. בילדותי הייתי תת הישגית- בגלל לקויי למידה ו-ADHD שאובחנו רק בבגרות. פיתחתי התנגדות לכל תהליך של למידה ויחס חשדני כלפי סמכות, ומסגרות. רק מהצבא ואילך החלו הכישורים שלי לבוא לידי ביטוי והסביבה תפסה אותי כבעלת יכולות גבוהות מאוד. הפכתי בעיני אחרים למוצלחת מאוד גם בתחום האקדמי ובייחוד בתחום המקצועי- והפערים בין הערכה העצמית שלי להערכת הסביבה החלו להתרחב עד שהייתי זקוקה כאילו 'לעצמי' שני שסופג את המחמאות ואת תדהמת הסביבה על ההישגים. כולם בטוחים שאני איזה סוג של 'גאונה'- ואני מרגישה ככה לפעמים איך המוח שלי שוקק חיים והבנות רבות אבל זה עדיין נראה לי בלתי אפשרי. בלימודים האקדמיים הגבוהים יותר אני מוערכת ומקבלת את הציונים הגבוהים ביותר והמון פידבקים חיובים ומתפעלים מהעבודות שלי ועדיין לא מבינה איך עשיתי את זה כי אני חשה כקליפת השום. לפעמים חשה שזה מתוך רחמים גם אם ברור לי שהייצוג החיצוני שלי כלפי הסביבה הוא טוב ו'עובר מסך'. אבל בפועל מרוב חרדה אני לא מגישה עבודות בזמן אם בכלל, מרגישה שאין לי מה לומר ואין לי שום ידע, ושום יכולת, ואני מפסיקה להגיע לקורסים שהכי מענינים אותי ושהמרצים מעריכים אותי ומרגישים שאני תורמת, עד שקורסים משנים קודמות הולכים לאיבוד והלימודים נמשכים ונמשכים. כשאני מסיימת לכתוב עבודה- אני פשוט מתקשה להאמין שיש בי כ"כ הרבה ידע ויכולת. כל עבודה כזו מקבלת את הציון 100- ואחרי רף כזה אפשר רק ליפול וכל ציון אחר נמוך בנקודה שתיים מעורר אכזבה. בעבודה אני לא מקדמת את עצמי, מאוד מצליחה אך חסרת אמביציה לחשוק בתפקידים בכירים. אני מאוד אוהבת את עבודתי והסביבה מציעה לי כל הזמן אפשרויות קידום ואני מסרבת. תהליכי ההתפתחות המקצועיים שלי היו נורא מהירים ומפתיעים ולפעמים לא נוח לי עם זה. מרגישה משותקת ומאוכזבת שלא מגישה עבודות בזמן שונאת את עצמי על כך ולא יודעת אם הסיבה קשורה בפרפקציוניזם או בחבלה עצמית-כאילו מתוך איזה רצון לאזן את הדימוי העצמי שלי כפי שנתפס על ידי וע"י הסביבה, או מתוך רצון לא לאפשר לי להתגאות בהישגי כי הרי אני כלום. הייתי בטיפולים דינמים שונים שלא הועילו ורק החמירו את המצב. ואני לא יודעת לאיזה סוג טיפול לפנות כי מצד אחד הבעיות ממוקדות (לא מגישה עבודות, לא מתארגנת עם משימות) ומצד שני השורשים שלהם עמוקים כמו של עצים זקנים ועייפים. אולי פשוט לוותר ולמות ולתרום את כל הפוטנציאל המבוזבז הזה לאיזה אדי מנטלי, עוד בחיי- למישהו בעל כלים משוכללים יותר של כישורי חיים...? תודה וסליחה על העומס.
יערה היקרה, קראתי את פנייתך בתשומת-לב רבה וגם אני מצטרף להערכת הסביבה אלייך ומצר על הפער בין הערכה זו והערכתך העצמית הנמוכה. את מתארת עבר קשה ולא פשוט, כולל ADHD שהפריע לך בלימודייך ומנגד - פריצת דרך כה משמעותית בתחום האקדמי והמקצועי. יש כאן, ללא ספק, מרכיב של פרפקציוניזם משתק (למשל, ה-100 שאת מקנה לו משמעות של רודן פנימי, רף שאסור חלילה לרדת ממנו) המתבטא, בין היתר, בדחיינות, אלא שהבעיה אינה רק הפרפקציוניזם ואת מתארת דיכאון עמוק עד כדי הרהורים אובדניים. בהתחשב בטיפולים הפסיכודינאמיים שעברת (וכנראה, בכל זאת קידמו אותך), הייתי מציע לפנות דווקא לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי נקודתי יותר, כי כפי שכתבת בתבונה ובשיפוט המציאות המצוין שלך, בשלב זה של חייך הבעיות ממוקדות, גם אם "השורשים שלהם עמוקים כמו של עצים זקנים ועייפים". קיימים פרוטוקולים של CBT הן לטיפול בדיכאון (איתם יש יותר ניסיון) והן לטיפול בפרפקציוניזם וקיימת אף חפיפה ביניהם. כמו כן, ישנן טכניקות נקודתיות ויעילות להתמודדות עם דחיינות, שדווקא יכולות מאוד להתאים לאדם פרפקציוניסטי (בעצם, מדובר בסוג של "תכנית עבודה"). יש לי גם הרגשה שאת מרבה לחטט בעצמך ומתקשה לבודד את הבעיות וזו סיבה נוספת להעדיף בשלב זה CBT על גישה דינאמית שדווקא מנסה לקשור בין כל הקצוות השונים, דבר שאת עושה באופן טבעי בצורה מוגזמת: http://www.giditherapy.co.il/?p=234 http://www.giditherapy.co.il/?p=236 http://www.giditherapy.co.il/pps/rumination.pps בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il
גידי שלום, תודה רבה על תשובתך הכנה. היא נתנה תקווה. נראה לי שהכיוון שהצעת לי הוא מה שכנראה אלך בו בסופו של דבר. מה שרשמת לי על הנטיה הזו שלי לאגד נתונים יחד- במקום לבודד אותם ולהתייחס אליהם כפרטים עצמאיים הוא כ"כ נכון לסגנון העבודה הפנימי שלי שרוצה כל הזמן לקבל משמעות דרך אינטגרציה. ואז חשבתי שהסגנון הזה מאפיין אותי אולי דווקא בגלל קשיי הלמידה ההסטוריים שלא מאפשרים לי להחזיק בכמה נתונים בו זמנית- ולכן צורך לקשור אותם באיזה דבק אסוציאטיבי- כי אחרת הם הולכים לאיבוד (במקום לעיבוד). כך למדתי בבי"ס פרטים חסרי משמעות- פשוט נתתי להם משמעות מאולצת. אבל אני מתקשה להאמין שאוכל לשרוד בטיפול כזה שמפרק את העסק לגורמים- כי הצורך האובססיבי שלי (ואולי גם הפרפקציוניסטי) הוא לקבל משמעות בכל מחיר. להבין עד הסוף כל דבר ונראה לי שאני אצליח בסוף להתיש את המטפל עד שיפטר אותי כי פילוסופיה לא נראית לי הכיוון שגישה כזו הולכת בה. אני פוחדת שהכל יחווה עבורי כחסר טעם וטכני ויגרום לי להתיאש ולאבד תקווה כי הנה עוד פעם נכשלתי. מצד שני אני מרגישה לפעמים שאני חיה ביקום נפרד ומסויט משל עצמי בעל סכמות ומערכת ערכים אוטונומיים, והמפגש עם המציאות הוא לפעמים מרגיע אפילו שנדמה לי שזו מדינה זרה. כאילו הצצה חפוזה וכמה רגעי חסד קצרים עד שאני חוזרת למערה החשוכה שלי. אולי בעצם אני צריכה מכינה קוגניטיבית- התנהגותית לפני שאלך לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, איזה בי"ס לשפות שיעזור לי לדבר בשפת האנשים הנורמלים...? שוב תודה.