חלום ושברו..

לגידי ערב טוב, לא יודעת אם הפרפקציוניזם שאיפיין אותי בראשית חיי הוא שהכשיל אותי. אז היו לי חלומות על הצטיינות בעבודה, על קריירה מוצלחת במקצוע יוקרתי, על זוגיות בריאה אוהבת ועל נתינה הדדית, על ילדים מתוקים והכל נראה מושלם.. הזמן עבר על פניי , עשיתי הרבה טעויות : בחירת מקצוע לא מתאים, עם סטטוס יחסית נמוך. רחוקה מהצטיינות, לעיתים עם תיפקוד מינימלי או לקוי. מעגל סגור שבו תסכול גורר מתן שירות לא מספק הגורר היעדר משוב חיובי וכו. נכשלתי ביצירת זוגיות , מעולם לא חוויתי קשר זוגי ארוך טווח ונותרתי באופן בלתי הפיך (בת 45) בודדה בעולם. מעט הקשרים החברתיים שיש לי - בעיתיים, פוגעניים והאמון שהיה לי בהם נפגע , כך שנותרתי באמת לבד. מעולם לא חלמתי בסיוטיי הגרועים ביותר שכך יהיו חיי. אולי השאיפה לשלמות, מנעה ממני דרכי ביניים, פשרות, אבל עכשיו כבר מאוחר. מחפשת סיבות לקום מחר בבוקר ואיכשהו להחזיק את הראש מעל למים. תודה ד"ר גידי

שלום שירה, הלב נחמץ למקרא הייאוש הרב שזועק מהודעתך. לצערי, לא כתבת האם היית בטיפול פסיכולוגי כלשהו. מה שבולט מאוד בהודעה, מלבד הכאב, הוא שהיו לך תכניות (שאת קוראת להן חלומות) והן לא יצאו לפועל וכתוצאה מכך, ייאוש, תסכול ודיכאון. גישה שונה לחיים היא לתכנן פחות (לא עד כדי חוסר זהירות) ולהשתמש בתבונה וביצירתיות במה שהמציאות מזמנת. למשל, לפני כשעה עזבה את הקליניקה שלי מטופלת בגילך, נשואה לבעל אוהב ואהוב ואם לילדים מקסימים -והיא שוקלת גירושין מתוך כמיהה לחופש שלך יש בלאו הכי. ובתוך עסקת החבילה שלך, יחד עם הבדידות והייאוש, יש המון חופש והרבה פחות מחויבות. אפשר להפיק את המירב ממנו. במילים אחרות, אם התכניות לא עלו יפה אין פירושו של דבר שהמציאות חייבת להיות עגומה כל כך. חלמת להיות נשואה ויש כל כך הרבה אנשים שסובלים סבל ממשי בנישואין (כשליש ויותר מתגרשים ועוד הרבה יותר לא מעיזים לעשות זאת ונשארים בנישואין אומללים). בנוסף, כרגע את בדיכאון. יש שיגדירו אותו כתוצאה של מצבך בחיים, יש שיגדירו אותו כפרשנות של המציאות, אך בכל מקרה, כשיש חום לא הולכים לניתוח אלא מטפלים בחום. לכן, אני ממליץ לך בראש ובראשונה לשקול טיפול תרופתי נוגד דיכאון ויפה שעה אחת קודם. רק אז תוכלי לקבל החלטות מושכלות שאינן נובעות מתוך ייאוש - וכבר ראיתי אנשים במצבך שכעבור שבועיים של נטילת ציפרלקס, למשל, תפיסת עולמם השתנתה מהקצה לקצה. קיימים אמצעים פסיכולוגיים רבים, ביניהם טיפול קוגניטיבי, טיפול קבוצתי ועוד שיכולים לעזור לך, וגם גישות פחות קונבנציונאליות (למשל, בודהיזם) שיעזרו לך לוותר על שליטה ולקדם בברכה את מה שהמציאות מזמנת. אם תפרטי קצת יותר מה ניסית, מה עזר ומה לא, אולי אוכל להיות ספציפי יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

מכתבך נוגע מאוד ללב ואני ממש מאחלת לך מליבי המון טוב וכוחות שיבואו אליך. אני בטוחה שיש פתרונות טובים ואולי אחד מהם הוא השתחררות מהקלישאות התרבותיות של- מהם חיים 'נורמטיבים' (בן זוג, ילד, חתול וכלב)- זה בסדר גם אני שבויה בהם עדיין ומרגישה שנכשלתי במשימות החיים המכובדות האלה וצריך המון כוחות כדי לשמור על איזה אוטונומיות ולהלחם נגד מה שהחברה מגדירה כסטיה. את לגמרי בסדר 'רווקות' היא לא סטיה וגם החלטה על אי הבאת ילדים, ואם את באמת רוצה בדברים האלה- תשיגי אותם בלי הלחץ הזה שאת חשה מהסביבה, בלי העיניים המפקחות והמשטרה הזו- שהופכת בסוף למשטרה פנימית הרבה יותר קשוחה. את ממש בסדר...

שלום גידי, דבריך העלו בי דמעות. קשה לי לחשוף את כל מה שהביא אותי למצב שבו אני נמצאת - מחמת הבושה... אך בכל זאת, לשאלתך - בטיפול "דינמי" כ 15 שנה . (התחיל לאחר ניסיון אובדני) מצחיק-עצוב כמה שהדינמיות לא הייתה חלק מחיי התקועים... ניסיתי טיפול קוגניטיבי התנהגותי קצר וכן טיפול קבוצתי אשר לא עלו יפה . וכן תרופות כמו ציפרלקס, איקסל, לוסטרל ועוד אשר לא ממש הועילו. ציפרלקס עזרה לשיפור מצב הרוח אך גרמה להזעות ולסיוטי לילה. (אגב האם בניסיון חוזר, אפשרי שתופעות הלוואי לא יישנו?) מרגישה עמידה לכל טיפול. קרובה למצב של ויתור רק שקשה לי למצוא בי את האומץ לעשות מעשה. מתנצלת מראש על הקושי והכבדות שאני משרה. ו...תודה.