שלום גידי

מקווה שזה בסדר שאני חוזרת לפה שוב... התחלתי תהליך של בדיקת 'הטיפול הנכון' עם איש מקצוע. לדעתו הבעיות שלי מורכבות ועמוקות עד כדי כך ש- CBT נראה חסר ערך מנקודת מבטו. האמת שהוא די הזדעזע מסיפור חיי הנורא וה"משונה"- ושבעיותי חובקות עולם כאילו אני אשמה בכל שייצרתי אותם או שבחרתי בהורי, מגדלי ובביוגרפיה שלי. יצאתי ממש עם תחושת אשמה קשה אפילו בניצול המיני שעברתי שהוא "לא מבין איך זה קרה בתדירות כזו" וש"סטטיסטית זה לא מסתדר ומתיישב עם ההגיון".אפילו טיעון הדיסוצאציה שלי והעדר קשר העיין שיוצר חוסר ערנות ופגיעות לא שכנע אותו. הוא ממש שפט אותי. אתה מבין-המצאתי ממש את הכל מרוב שיעמום או שאני סתם פתינית זונה סדרתית. ואחרי חוויה כזו לא בא לי לפנות יותר לשום איש מקצוע כדי לא להוסיף גולה נוספת לאוסף הגולות של ה- PTSD מי שנפגעה מינית היא באמת אשמה? אני כבר לא יודעת מה לחשוב הוא ערער לי את כל מה שהאמנתי בו קודם. באופן מפתיע הוא דווקא המליץ לי על הגישה הדינמית כי טען שהבעיה שלי רגשית. אמרתי לו שאני לא רוצה יותר להחשף לאמורפיות והוא אמר לי דווקא בגלל הפחד הזה שלך את צריכה להחשף לאמורפיות כדי להכחיד את החרדה ממנה. אבל מה אעשה עם כל חוסר התפקוד שלי? הוא טוען שרוב ADD . ואני כבר נוטלת את הממריץ הלאומי. נתן לי ממש תחושה שאני פסיכית נטולת תקווה ואני לא רוצה טיפול דינמי יותר לא רוצה, בעצם לא רוצה יותר טיפול בכלל אני צריכה משהו שייצב אותי כדי שאוכל להתחיל איזה תהליך לא בצורה כזו שאני כולי פזורה ומתפרקת עם מחשבות אובדניות. אני מתנצלת על הרטינות שלי, אבל ממש חשה חסרת תקווה ולא יודעת מה יכול לעזור לי אם בכלל. אני לא אשמה שהחיים פגעו בי ובכל זאת מרגישה שהבאתי על עצמי את הכל, שאם הייתי קצת יותר חכמה המסלול שלי היה נראה אחרת. הניהול שלי את החיים היה כושל ועל זה אי אפשר לסלוח. אני מתנצלת ששוב הופעתי פה, אבל כבר הכתיבה שחררה משהו. הרבה עצב והשפלה שלא יכולתי להרגיש אז מולו.

שלום יערה, אני מסכים שבעיותייך חובקות עולם ומלואו, אך בגלל המרכיב הרומינטיבי ("חפירתי") ובגלל תגובתך הקשה לגישה הפסיכודינאמית בפגישה הראשונה, אני סבור שאת זקוקה לטיפול מארגן, כולל טיפול תרופתי. מעבר לכך, לא אוכל להרחיב משום שהשתתפות בפורום במקביל לטיפול ושימוש בפורום לצורך פריקת מצוקה הנוצרת בטיפול גם יחבלו בטיפול וגם אינם אתיים וקולגיאליים כלפי המטפל. זו באמת דוגמא של מלכוד שבו את מונעת בעצמך במקרה זה הן את העזרה ע"י המטפל בכך שאת מנסה לעבד דברים כאן במקום איתו והן את העזרה ממני, משום שאת בטיפול ואינני יכול לעזור לך מכאן. במידה ותמשיכי בטיפול שהתחלת זה המקום לעבד גם את המלכוד הזה ובמידה ותחליטי להפסיק את הטיפול, את מוזמנת לחזור ולהשתתף בפורום. אחרת, תשגעי בעיקר את עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

זה לא היה טיפול זו היתה פגישת התיעצות חד פעמית לגבי החלטה לאיזה טיפול ללכת. מראש זה הוגדר כך ולא היתה כוונה אחרת. מה שהשאיר אותי מבולבלת בעיקר לאן לפנות- להתחיל מהשורשים או בתפקוד שהולך ומדרדר- כלומר דינמי או CBT . אין לי מספיק זמן לברר את כל סיפור חיי העגומים אני צריכה להשתזר בחיים כדי להשתקם באמת והמטפלים חושבים אחרת. אז מה עושים ולאן פונים (תרופות אני נוטלת בשפע) בכל זאת אני בלי טיפול כרגע ומחפשת את הדבר הנכון עבורי- וזו הסיבה שחזרתי שוב אולי להכונה. האם לדעה שלי על הצרכים הטיפולים שלי אין משקל מול מטפל?

את מתארת בעיות בהיקף ומשא כבד על ראשך, את מציינת גם מחשבות אובדניות, ושקשה לך מאד הטיפול הפסיכולוגי לסוגיו. כפי שהמליץ לך גידי ואני בא רק להוסיף מן הנסיון, צריך שילוב תרופתי מרגיע ומייצב בד בבד דברים שיתנו לך תמיכה וכשהראש יותר מסודר תפני שוב לפסיכולוג כשתדעי מראש להיכן את הולכת. מקום טוב לזה הוא בהחלט 'אשפוז יום' בתוך בי"ח, שזה אומר לבוא לשעות הבוקר ולקבל טיפול מקיף. בירושלים למשל יש דבר כזה אפילו חוץ לבי"ח ונקרא מעון ירושלים, בכל אופן אני מצטרף לכל דברי גידי.

תראה... קראתי את תגובתך בחשש מה ו... החלטתי בכל זאת להגיב. אפרופו פורום פרפקציוניזם- בחורה צעירה פרפקציוניסטית לא תלך אף פעם לאשפוז יום או שעה ביום או דקה ביום. עצם הכניסה למערכת בריאות הנפש כבר מעוררת בי חרדה כי הרי אני חייבת להיות מושלמת ואסור ש'אף אחד ידע כמובן' בייחוד לאור העובדה שהתפקוד שלי הוא מושלם. זה שאני מתפוררת מבפנים זה סיפור אחר לגמרי אבל עדיין לסביבה ולי- יש לזה דימוי שאם אספוג אותו ארגיש כל חיי שקיבלתי באופן רשמי את אות הקלון הזה. יש בהצעה הזו אפילו משהו קצת מעליב, לפחות בחוויה שלי. כאילו הגעתי לסוף הדרך. וכל החוגים האלה והתעסוקה, והריפוי בעיסוק- יש לי המון תעסוקה- אני צריכה להגיש לפחות 10 עבודות לקורסים שונים ולא הגשתי אפילו אחת! אני לא יודעת אם ההצעה הזו באה מהתנסות שלך כמטופל שחש שזה עזר לו או כמטפל שחש שזה עזר לאחרים- בכל מקרה אני מרגישה שאני עדיין לא שם ויכולה לפתור את בעיותי בתוך הסביבה הטבעית שלי. באשפוז יום משהו בתפיסה העצמית שלך כאדם בריא/חולה מתערער בייחוד אם יש לך רגישות גדולה לעניין. אני לפחות עלולה להתחיל להתייחס אל עצמי כחולת נפש- וזה לא שאין לי מחשבות כאלה לפעמים על עצמי אלה שבמקרה זה זה ברור לי שזה יהפוך רשמי כי הדימוי העצמי שלי לא קבוע ומשתנה מרגע לרגע. האמת שאני פתאום מתחרטת על כל מה שכתבתי כאן כאילו מתקבל פרופיל נורא של מישהי ממש לא בסדר ואודה לך גידי אם תמחק הכל. ואסיים בקלישאה מוכרת:" אני בסה"כ אדם נורמטיבי ואני לא מבינה מה אתם רוצים ממני..." תודה, סליחה, ושבת שלום...