חרדה
דיון מתוך פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות
זה לא ממש קשור לפרפציוניזם אבל רציתי להתייעץ בקשר למשהו שעבר עליי ואני מקווה שזה בסדר.. אני בת 26, אמי אובחנה לפניכחצי שנה כחולה בסרטן ריאות. היא עברה שני ניתוחים מאוד מאוד קשים עם תהליך החלמה ארוך וכואב במיוחד ורק כעת ארבעה חודשים מהניוח האחרון היא שבה לעמוד על הרגליים בצורה כמעט מלאה. בעת בדיקה שגרתית לפני כשבוע וחצי גילינו שהסרטן חזר.. אני שבר כלי מאז. אמי עברה התקף לב לפני שנתיים וחצי ועברה ניתוח מעקפים שהזדהם והייתה מאושפזת שלושה חודשים וגם אז לקח לה המון זמן לחזור לעצמה, אנחנו משפחה מאוד קטנה רק אני אחותי ואחי ללא אבא בתמונה וללא דודים דודות או סבים וכדומה.. אז מן הסתם היה לנו מאוד מאוד קשה ואני היחידה שגרה לידה. אחי הגדול נשוי( בן 40) ואחותי הגדולה ממני בשנה גרה רחוק ומגיעה אחת לשבועיים.. אני מרגישה נשברת ונחנקת וחווה התקפי חרדה בימים האחרונים, הלב שלי דוהר כל הזמן, ומדי פעם אני נתקפת רעידות ולא יכולה לנשום עם זרמים בידיים, או בוכה בלי הפסקה, למרות שרציונלית אני כביכול בסדר ומתפקדת ועושה הכול אפילו לבן זוגי בארבע השנים האחרונות עדיין לא סיפרתי כי אני פוחדת שזה כבר יותר מדי בשבילו.. איך אני יכולה לפרוק את כל המתחים האלה? על פני השטח אני בסדר ואז הכול מכה בי. אני משתדלת להתמקד בתפעול היומיומי אבל גם זה לא עוזר. בא לי שמישהו ישאל אותי אם אני בסדר, ואף אחד לא שואל ולחלוק סתם אני לא יכולה כי אני לא רוצה סתם להפיל על אנשים תיקים ולצאת כבדה כל כך.. אני מחלימה מהפרעות אכילה די קשות וכבר עשרה ימים לא יכולה לאכול כלום, אני ממש רוצה להתפרק על מישהו ולספר הכול וגם על הקשים שלי אבל כל פעם רק מהנהנת ואומרת שהכול בסדר ובשליטה.. איך אני מצליחה להפסיק להתפרק ככה? בימים האחרונים אני פשוט מרגישה על סף התקף לב
שלום ענת, את מתארת אירועי חיים קשים מאוד אובייקטיבית, המחייבים בצורה זו או אחרת, להסתכל למוות בעיניים, אם זו אמך שצריכה לעשות זאת ואם זו את שצריכה להסתכל באמך או דרך החרדה שלך (התקפי חרדה שדומים להתקף לב וכד'). כיום ידוע מעל לכל ספק שאירועי חיים כגון אלה לא רק שיוצרים הפרעות נפשיות כמו חרדה ודיכאון (עם או בלי הפרעות בתפקוד) אלא גם גובות את המחיר מבחינה גופנית בשלב זה או אחר. מעבר לכך שמגיע לך לחיות, הסבל שלך גם לא מביא תועלת לזקוקים לך. לכן, המלצתי היא קודם כל לדאוג לעצמך, לפנות לטיפול פסיכולוגי עבור עצמך ולמען רווחתך (ואת כותבת בעצמך ובצורה יפה על הצורך שמישהו יקשיב לך, יהיה שם בשבילך) וכמו כן, לא פחות חשוב, להיעזר לפחות בחצי שנה הבאה גם בטיפול תרופתי, שגם ירגיע אותך ויכניס דברים לפרופורציות וגם יאפשר את הטיפול הפסיכולוגי, שכן לעיתים החרדה מציפה כל כך, שקשה לעזור רק מבחינה פסיכולוגית. התרופה שאיתה ראיתי הצלחות מיידיות כמעט היא ציפרלקס והייתי מציע לך לבקש אותה אפילו מרופא המשפחה וכמובן לדאוג לעצמך לטיפול פסיכולגי, כך שבאמת לא תהווי מעמסה עבור הסובבים אותך. אין מה לעשות: אנשים בורחים מצרות, לא משום שהם רעים, אלא משום שהדבר מהווה עבורם תזכורת מאוד לא נעימה, בין במודע ובין שלא במודע, שמחר זה גם יכול לקרות להם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il