בקשת סיוע מדוקטור גידי

לדוקטור גידי שלום רב אני נפגשת עם בחור והקשר הולך ונהיה רציני די בשלבים התחלתיים הוא סיפר לי שלדעתו הסיבה לגירושין הייתה בין היתר הדיכאון שלו, אודה שחוץ ממידע שיטחי כמו שדיכאון יכול להיות הסתגרות, תחושת אשמה, חרטה, רחמים עצמיים קיבעון אדישות וכו אני לא יודעת הרבה על ה"מחלה" אך מה שידוע לי מספיק כדי להראות לי "אתגר" ממש לא פשוט ושאני צריכה לבדוק היטב את הנושא. הבחור (בן 43 גרוש עם 4 ילדים ואני רווקה בת 38) הוא אדם מקסים נדיב טוב לב אינטליגנט עובד ולומד חי חיים רגילים לחלוטין אך בהחלט לא ניתן להתעלם מהנימה הכבידה של ההתנהלות שלו בדיבור אפילו כבדות מוטורית (לא רציני) מצד אחד הוא כן מביע את אהבתו והערכתו אלי אך בכל זאל ניתן להבחין במין חוט של חוסר התלהבות, או אדישות השזור על ההתנהלות שלו גם פה ושם קשיי ריכוז. הוא גילה שהוא סובל מדיכאון דרך חבר פסיכולוג שטען שההתנהגות שלו דומה בדיוק למטופלים שלו בבית חולים פסיכיאטרי שבו הוא עובד, ואז לקח אותו לפסיכיאטר שרשם לו כדורים, טוען שהם טובים לו, אני מנסה ללמוד על הנושא (בעיקר מאמרים דרך האינטרנט) האמת שזה נראה לי מאוד לא פשוט, לחיות עם אדם שצריך לעודד אותו רוב הזמן צריך הרבה סבלנו וכוחות נפש ולא יודעת אם אני בכלל רוצה לחיות כך – זה יכול להיות מתיש, בעיקר כי בנוסף לכל – מדובר באדם שאני יכולה ממש למסור את נפשי כדי לעזור לו וכל מה שהוא מסוגל להחזיר זה יחס אדיש – זה יכול להיות מאוד מתסכל במקרה הטוב.. גם הוא טען שהפסיכולוג אמר לו תשים לב שזה קורה לך בדרך כלל באביב אני כבר רואה את התקפי הלרדה שעשויים להיות לי לפני האביב שהנה זה הולך ומתקרב.. זה מפחיד אותי ... אני טיפוס מאוד מלא אמונה אהבה ותקוה אך מצד שני אני נדרשת להחלטה החשובה בחיי ואני חייבת להיות מציאותית, אני יודעת שגם יש לי כוחות השאלה היא אם אוכל לסבול את המציאות הזו - אולי אני סתם מנפחת את התמונה וזה פחות נורא .. אודה לך אם תוכל לומר לי מה דעתך? כלומר מה זה לחיות במחיצת אדם דיכאוני? והדבר השני המאוד חשוב לי !!! שלא מצאתי באינטרט זה מידע לגבי האפשרות להחלים ממחלה זו כלומר האם זה משהו לכל החיים? האם אפשר או ליצ\תר דיוק מה הסיכויים להחלים בעזרת טיפול תרופתיפסיכותרפי התנהגותי קוגנטיבי וכו – או שהטיפול יכול להקל, אך זה לא עובר. גם מידע סטטיסטי היה מאוד עוזר לי – כלומר מה אחוז האנשים שיוצאים מזה וכמה זמן זה יכול לקחת עד שהם יוצאים מזה גם כמה זמן יכולה להמשך כל "התקפה" וכל מה שתוכל להוסיף או להנחות ליעץ – אודה לך מאוד !!! אור ואהבה עמית

שלום עמית, בהנחה שאין אנשים מושלמים, דיכאון הוא בהחלט חלק מהחבילה הלא מושלמת שאת צריכה לשקול במקרה זה, תוך הבנה שבכל מועמד אחר לקשר תמצאי פגם כזה או אחר. מבחינה זו, הדיכאון אינו שונה מכל ה"פגמים" האחרים שיש לבני-אדם וישנם פגמים חמורים הרבה יותר. סיכויי ההחלמה מדיכאון טובים למדיי, בייחוד כאשר האדם נמצא בטיפול משולב, פסיכולוגי ותרופתי, אם כי קיימת נטייה אישיותית שנשארת תמיד והופכת את האדם מועד יותר לפתח דיכאון במצבי לחץ. אני הייתי מציע לך להתמקד הרבה יותר בנטייה שלך למצוא (אולי אפילו לחפש) פגמים בבן-הזוג כדי להימנע מקשר מחייב. האדם שאת מתארת הוכיח את עצמו כאדם מתפקד כבן-זוג בנישואיו הקודמים, כאב ל-4 ילדים וכאדם עובד. המלצתי היא לפנות לייעוץ זוגי ולבדוק כיצד את משתמשת בדיכאון כדי להסתייג מהקשר - כך ניתן יהיה גם לטפל בדיכאון בהקשר הזוגי הרלוונטי לפניייתך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

אין אדם בלי פגמים, וברור שכל בן זוג שעמית תכיר לא יהיה מושלם. ועדיין, ברור לי לחלוטין חששה של עמית ורצונה לדעת למה היא נכנסת. בגיל בו עמית נמצאת, הנכונות "לקנות חתול בשק" הולכת ויורדת (וטוב שכך, לדעתי). בראשית שנות העשרים, הנכונות של אנשים להתאהב ולהכנס באופן עיוור למערכות יחסים גדולה הרבה יותר... זה לא אומר שעמית לא "נוטה למצוא פגמים" בבן הזוג שלה, אבל זה גם לא אומר שכן. זה רק אומר שהיא רוצה לדעת בפני מה היא עומדת - רצון שנראה לי לגיטימי ביותר. מובן שהכי קל...לשלוח את עמית לטיפול! מודעת לנימה הכועסת שבה נאמרים דברי, אבל לא יכולתי שלא לחוש ביותר משמץ של התנשאות בהודעה שלך, גידי. ולעמית - כמי שסבלה וסובלת מדכאון לא מעט שנים, אני שמחה מאד על הרצון שלך לדעת "מה זה אומר". מנסיוני, אכן, בני הזוג שלי במהלך השנים נאלצו לפעמים לשנס מותניים ולהיות שם עבורי בימים קשים. אצלי, בגלל הדכאון, הימים הקשים היו תכופים הרבה יותר מאשר אצל חברותי שלא סבלו מדכאון. ועם כל זאת - אפשר לחיות עם דכאון, וזו לא סיבה לברוח ממערכת יחסים (לדעתי, כמובן). מי שמטופל באופן קבוע, מודע לעצמו, ובעיקר מי שמשלב טיפול תרופתי בפסיכותרי (שיחות) מעלה באופן משמעותי את איכות חייו. אנשים בדכאון הם שמחים ועצובים, מאושרים ועגומים ויכולים לתפקד להפלי. בנוסף, קיים סיכוי/סיכון שהם גם "יפלו" יורגישו רע מאד, יהיו חסרי כוחות ושפופים, ירצו למות ועוד ועוד... אין מתכון לדכאון או ליציאה ממנו, למרבה הצער, והדבר מאד אישי - כך אני רואה את הדברים. הדכאון הוא כמו כל "חסרון" אחר, אך בגלל הקישור הנפשי השלילי, אנשים נוטים לחשוש ממנו יותר מאשר מפגמים פיזיים. שאלי את עצמך - לו לבן הזוג שלך היתה חסרה יד, אבל הוא היה מתפקד באופן טוב מאד, והיה מסתדר נפלא רק עם יד אחת - האם גם אז היית חוששת באותה מידה? עצתי לך - שוחחי על כך בפתיחות עם בן הזוג שלך, תשאלי אותו - דברים שמדברים עליהם מפחידים הרבה פחות מהדברים הנסתרים. ואולי כדאי לשקול גם תמיכה לך, כדי לראות איך את מתמודדת עם הקושי שכרוך בלחיות עם בן זוג לא מושלם ופגום, אבל אוהב ונהדר. כל טוב והרבה אהבה, ענת

תודה רבה על התשובה די מעודד אותי לדעת שקיימים סיכויים טובים להחלמה לגבי הנטיה האישויותית לא כל כך הבנתי מה פשרה נניח שאדם נמצא בסביבה תומכת - שברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות בכל מאודי עבור הבן זוג שלי (ולא משנה מה הם פגמיו ) כאשר אני במקביל מעודדת אותו להחשף לטיפול שיוכל לסייע לו, אם לאחר זמן מצבו הוקל - יש מצב שלא יצתרך טיפול תרופתי שאלתי היא, איך יכולה לבוא לידי ביטוי הנטיה האישיותית עוד דבר, אילו היית מכיר אותי היית יודע שלהיפך יש לי דווקא נטיה למצוא דברים שמכסים על האמת מכיוון שבנטייתי הטבעית אני טיפוס אופטימי והרבה יותר קל לי לומר "יהיה בסדר, בעזרת האהבה ננצח הכל " ועוד כהנה משפטים שאני באמת מאוד מאמינה בהם אך שוב דווקא מכיון שזוהי הנטיה שלי אני מאוד חוששת לסמא את עיני במו ידי חשוב לי להיות באמת מודעת ככל שניתן אני רוצה לספר לך שדווקא בדרך זו בשבועות האחרונים גיליתי שאני באמת קשורה לאיש הזה בקשר בל ינותק - דווקא מכיוון שעברתי במקום של להתעמת עם הדברים הלא פשוטים הללו, הבנתי כמה הוא יקר לי וכמה ההערכה שלי לטוב ולנדיבות הממיסה שלו - האהבה שלי אליו היא גדולה מכל קושי אני שמחה שאני לא מוותרת על התפשטות ה"פוצי מוצי" לטובת הסתכלות על האמת במערומיה - זה מה שנתן לי להבין שהוא יקר לי מכל ושאני מוכנה ולא מתוך תחושת כובד - אלא מתוך תחושת עוצמה - לגייס את כל הכוחות שלי כדי לאהוב אותי בכל דרך נבונה שאוכל. לפני חודש בערך הוא הציע לי נישואין - למרות שמהרגע הראשון היה בינינו משהו מדהים טבעי ועמוק הייתי בהלם ומאז עסקתי בהצפת כל הספקות שמציקים לי על מנת להגיע להחלטה ממקום אמיתי ולא מדומיין ככל שניתן - ממש דחקתי בעצמי לא לכסות ולא לעגל פינות אלא ללכת בעיניים פקוחות ככל שניתן המסע הזה רק לימד אותי - כמה הוא יקר לי וכמה אני אוהבת אותו ואני החלטתי - אנחנו מתחתנים !!! אני צריכה לעכל את הדבר המדהים הזה :) ת ו ד ה !!! :)