שאלה

גידי שלום לאחר שני טיפולים כושלים (של חודשיים ולאחר מכן שנה) ,והטיפול הנוכחי (חצי שנה) שגם בו אני מעלה חרס, אני כבר באמת מתחילה להתייאש. אין בי עוד כוח לצאת שוב למסע חיפושים אחרי מטפל,ואין לי עוד טעם להמשיך בטיפול. אני חסרת אונים ותוהה האם יש משהו בעולם שיעזור לי. אני מאד ביישנית ופשוט לא מסוגלת לדבר בפגישות. אני כל כך מפחדת להגיד דברים מטומטמים ולא קשורים, וכל כך מעסיק אותי מה המטפל יחשוב עלי (דבר מעורר רחמים לכשעצמו, לשגות באשליות שאכפת לו ממני ושהוא יחשוב עלי משהו... ).אני מטבעי נוטה לפתח תלות אובססיבית באנשים, ובאמת בטיפול הקודם, למרות שגם שם לא הצלחתי להיפתח, פיתחתי תלות גדולה מאוד במטפלת, תלות שגרמה לי לחשוב ולחלום ולחיות רק אותה, וכשהתחלתי להיפתח, התלות הזו כל כך גברה עד שלא יכולתי להכיל אותה יותר, ועברתי תקופה קשה של סערת רגשות ,דיכאונות,התרכזות בעצמי וחוסר תפקוד.כעסתי על עצמי שנשאבתי לכל זה ביודעין,וכעסתי עליה ועל המשפחה, ששכנעו אותי להישאר בטיפול,למרות שלא רציתי להישאר בו כי ידעתי לאן זה יוביל.החלטתי להחליף מטפל, והגעתי לטיפול הנוכחי, והפעם עם שריון ממוגן יותר, שלא תרם להצלחת הטיפול... לאחר כל פגישה, החלטתי שאני עוזבת, ובשארית השבוע שכנעתי את עצמי לתת לזה עוד הזדמנות.לאחר כשלושה חודשים של תקיעות, הגעתי למסקנה שזה באמת מגוחך ללכת לטיפול בשביל לשתוק,ושאני כנראה לא בשלה לטיפול או שמטפל,[שוב...: ) ] לא מתאים לי,ושיתפתי אותו ברצון לעזוב.המטפל גרס, שזוהי בדיוק הבעיה שלי,שאני בורחת מקשרים ושהגיע הזמן להתעמת עם זה. החלטתי שאני עוברת את המשוכה הזו ויהי מה. ובאמת,באמת שניסיתי להיפתח והחלטתי לפתוח דף חדש ועוד אלף החלטות. אבל בכל פעם שאני מגיעה לפגישה, אני פשוט נחסמת,מרגישה לגמרי אבודה, לא יודעת על מה לדבר,פתאום שום דבר לא נראה לי חשוב או בעייתי כל כך, ומה שנראה לי חשוב, לא מוכן לצאת לי מהפה ,הראש שלי פשוט מתרוקן ממחשבות (שבד"כ דווקא ממאנות לעזוב...). התקיעות הממושכת הזו בטיפול, משתלטת לי על החיים, ובאמת לא נעימה לי (בלשון המעטה). אמרתי למטפל את כל זה, והוא באמת מנסה לדובב אותי ולעזור,אבל זה לא עוזר. אני כבר באמת לא יודעת מה יהיה איתי, ואם אעזוב, לאן אפנה? לטיפול קבוצתי? עם פורום רחב אני בכלל לא מסתדרת. גם מפסיכודרמה ברחתי לאחר חודש. אני חסרת אונים, אולי יש לך עצה?!

שלום לילך, מתיאורייך אני מבין שאת מופנמת באופן קיצוני, דבר שמקשה עלייך להיפתח אפילו במסגרת הטיפולית שאמורה להיות בטוחה ומוגנת. בהנחה שכל הטיפולים שהייתי בהם היו טיפולים פסיכודינאמיים - קודם כל, הרעיון שהעלית בעצמך לטיפול קבוצתי הוא רעיון בהחלט לא רע. עם זאת, הייתי ממקד את הטיפול הקבוצתי והופך אותו למשימתי יותר ע"י פנייה לסדנאות להתמודדות עם חרדה חברתית (למשל, אלו המונחות ע"י צופי מרום ביחידה לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי בחרדה במרפאת מבוגרים של "גהה"), סדנאות לאסרטיביות (מומלץ לפנות לסדנאות לאסרטיביות המתקימות ביחידות ללימודי חוץ באוניברסיטה הקרובה למקום מגורייך וכן באוניברסיטה הפתוחה) ולסדנאות לתקשורת בין-אישית. לכאורה, הקושי כאן יותר גדול, אך כשתרכשי מספר מיומנויות תוכלי להשתמש בהם גם בטיפול פסיכולוגי רגיל כדי לתקשר עם המטפל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org/

תודה על התשובה המהירה. אני חייבת להוסיף,שעם משפחה וחברים אני לגמרי אחרת - אני דעתנית ומדברת המון. וכשאני מכירה אנשים חדשים, אחד על אחד, בד"כ אין לי בעיה. דווקא בקבוצות אני בכלל לא מוצאת את עצמי. לכן,אני לא בטוחה שזה הפתרון בשבילי. ובאמת לא הדגשתי את זה קודם. כל סממני החרדה החברתית שתוארה על ידי קודם, פורצות רק בטיפול, והסיבה להם היא העימות עם החשיפה והפחד מהתלות. בעיה שגורמת לי לנתק קשרים או לפתח תלות באנשים - סממנים שהוזכרו פה לגבי הפרעת אישיות גבולית.סממנים של חרדה חברתית (מלבד אולי בקבוצות גדולות) לא באות לידי ביטוי אצלי בד"כ משום שאני לא מתעמתת ביום יום עם מצבים דומים למצב בטיפול, אני פשוט לא נחשפת או מנתקת את הקשרים לפני שאצטרך להחשף. אתה עדיין חושב שטיפול קבוצתי הוא הפתרון בשבילי?