מצב תקוע

היי אנוכי בחורה בת 24 וחצי. חיי מרגישים תקועים מזה 5 שנים ואף יותר. מגיל 17 חטפתי דיכאון שהוביל להתפתחותה של הפרעת אכילה וטופלתי בכמה מסגרות, כיום אני כבר לא מטופלת, מתפקדת יותר יחסית לעבר. אך עדיין משהו פנימי מציק לי ואני לא יודעת לשים עליו את האצבע. מעולם לא היה לי קשר זוגי עם בני המין השני, היחס שלי לגופי עדיין שנוי במחלוקת, כאשר ברוב המקרים, בעיקר לאחר אוננות הוא מתמצה בתחושת גועל. הכח הנפשי לעיסוק בדיאטות אזל לי, הוא קם ודועך. בניגוד לשנה שעברה שבא ישבתי בבית בחוסר מעש ונרקבתי בחדרי השנה הצלחתי להרים את עצמי ונרשמתי ללימודי מקצוע שמתקיימים פעמיים בשבוע <יש לציין שאני תלמידה מעולה ובעבר למדתי גם האוניברטיסה אך המחלה שברה אותי וגרמה לי להספיק את הכל באמצע> עניין ההתמדה קשה לי עד היום. בכל יום לפני שאני קמה ללימודים משהו בתוכי אותי לברוח, להגיע לכליון פנימי, מחיקה עצמית. קשה לי לסבול את התחושות הללו. אני מרגישה כמו שני אנשים מבפנים ומבחוץ. אם זאת, שוב, בניגוד לעבר אני מצליחה "לסחוב" לאורך היום/השבוע/החודש. נוצר מצב שאני אמנם חיה ומתפקדת ופועלת בעולם, אך האיכות המנטאלית של חיים אלה ירודה מאוד. כולי מלאה מועקה פנימית שקטה שנוכחת אי שם ובינתיים לא נראה שמשהו מתכוון להתפרץ <לא דיכאון משתק, לא הפרעת אכילה> אני כמובן שמחה על כך, עליי לראות בכך שינוי עצום לטובה הלא כן? אך אני תוהה מה הטעם בעצם אם אין עונג? אם עדיין איני מצליחה לחוש עונג, סיפוק, הנאה מהחיים? קשה לי לומר מה היה יכול לשנות את המצב הזה. רגשותיי סותרים זה את זה בכל תחום ותחום. אפטתיה מהולה בתחושת בחילה פנימית, בעיקר כשאני לבד עם עצמי. מחר אלך ללימודים ואתפקד שם בצורה טובה, אפילו אשכח לרגע מתחושותיי אלה, אך הגלגל חוזר על עצמו, המעברים המנטאליים הללו קשים עבורי ומשבשים כל שמחת חיים בתוכי. אני לא יודעת מה לעשות. אין לי אפשרות לממן טיפול, לא רוצה שהורי ידעו דבר, הם מאמינים שהחלמתי וממילא לא מבינים דבר ממה שעובר עליי. הם אנשים מעשיים הורי, לא מבינים את החיטוט הפנימי הזה בפצעים נפשיים שאני נוטה לו כ"כ. אני מרגישה שרוחי כאדם גססה לאורח השנים האחרונות עם כל מה שעברתי ומשהו בחיות הפנימית שבי סורס, נפגם בצורה פאטלית. כבר עכשיו אני כותבת מתוך ידיעה שתמליץ לי לפנות לטיפול, שיחות וכדומה, הידיעה הזו מתסכלת במידת מה, הייתי רוצה שפשוט ישחררו את המוגלה הנפשית הזאת שהצטברה מיד עכשיו, בהנפת יד, חיפושים פנימיים הפכוני מותשת כבר.

שלום אנונימית, חוסר היכולת ליהנות מדברים היא סימפטום מוכר של דיכאון הקרוי "דיסהדוניה". אני מבין את העייפות שלך מטיפול פסיכולוגי מעמיק, אך אם את רוצה להשתחרר מה"מוגלה", כפי שהגדרת זאת כה יפה, אינני רואה אלטרנטיבה. לי נשמע שאת עדיין בדיכאון. דרכים קצרות יותר לטפל בדיכאון אפשריות בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, אך לא נראה לי שזה ייגע באותה "מוגלה". אולי טכניקות פחות קונבנציונאליות כמו פסיכודרמה, טיפול אקזיסטנציאלי, לוגותרפיה - כל זה בפיקוח פסיכיאטרי-תרופתי. טיפולי גוף אלטרנטיביים כגון עיסוי, שיאצו, טווינה - כל אלה יכולים להקנות לך תחושת הנאה - פשוט, פינוק מנחם לזמן מוגבל, מטרה צנועה, אך פחות מזיקה מאכילת-יתר, למשל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org/

הבעיה מראש היא שקשה לי לפנות לדברים שאולי יגרמו לי הנאה, כמו שיאצו או עיסוי, זה גורם לי להרגיש מגעילה כאילו שאסור לי לחשוף את גופי ברבים, ובטח שלא להתענג עליו. קשה לי לחשוב על זה אפילו, ברמת ההצעה זה כבר לא מתקבל באפשרויות שלי, הרתיעה גדולה מדי. הרבה יותר קל לי וטבעי לצערי לאכול או להקיא לפעמים, לשרוט את הגוף, לדקור אותו עם מחטים אפילו <תלוי באיזה מצב רוח אני שרויה> ההנאה מאוד קשה לי, היא גורמת לי תחושה של גועל עצמי שמופיע פתאום, היא זרה לי, אני לא מכירה את מי שאני כשאני נהנית. זה משהו שבא והולך ומערערים אותי המעברים האלה, בתחושות, בגישות, בעמדות של עצמי. משהו בתוכי רוצה כל הזמן להעצים את ההתנכרות הזאת מצד אחד ומצד שני אני רוצה להשתחרר מזה כבר, אך אני מרגישה שלא אכיר את עצמי יותר כאדם אם זה לא יהיה, קשה לי לשחרר את גרעין החולניות הזה. זו מלחמה פנימית שאני לא יודעת מה לעשות איתה. בכל אופן, קבעתי תור עם הפסיכיאטרית שלי מפעם, מקווה שטיפול תרופתי ימתן את המעברים בין מצבי רוח האלה . תודה.