דיכאון וחינוך

יש כל מני כתבות על זה שדכאון בהרבה מקרים לא מאובחן ואנשים שסובלים מדכאון לעיתים אינם מודעים לכך, וגם לקרובים שלהם בהרבה מקרים אין יכולת להבחין בזה. יש אנשים ואפילו הורים, שרואים בדיכאון מעין דבר אסור, שיש להתבייש בו ומעדיפים להתכחש לכל מיני סימני מצוקה של הילדים - לשייך הכל לגיל ההתבגרות, או לסתם תקופה רעה שתחלוף. אני מאמינה שהרבה מקרים של התאבדות, פגיעה עצמית ו"סתם" דיכאון יכולו להמנע, או לפחות לקבל טיפול בזמן ולמנוע הדרדרות, אם רוב האנשים היו יודעים לזהות סימפטומים של דיכאון. אני חושבת שהדרך לעשות את זה חייבת להתחיל בחינוך בבתי הספר - בדיוק כמו שבחטיבות ותיכונים מביאים בכל שנה מרצים על התמכרות לסמים , צריכים להיות כל שנה שיעורים מובנים כדי לגרום לנוער להפנים סימפטומים של דיכאון וכך לזהות חברים עם בעיות דומות או אפילו לקלוט לגבי עצמם .ואז ידעו שאולי הנער המוזר הזה שתמיד יושב בצד ולא מדבר, עם פרצוף חמוץ או מזניח את עצמו, זה לא שהוא סתם אדיש או אנטיפט - כנראה יש בעיה מאחור... ולא מספיק להעביר רק למנהלים או למורים איזשהי הרצאה על דיכאון. כי עם כל הכבוד למורים (ויש כבוד), הם לא תמיד שמים לב לדפוסי התנהגות של כל התלמידים וכמו כולם יותר טרודים בבעיות שלהם. הכי חשוב שאנשים שנמצאים רוב שעות היום עם אדם הסובל מדיכאון ידעו לזהות זאת - ואני מתכוונת לחברים ולמשפחה הקרובה. - לדעתי חייבים להעביר בבתי ספר לפחות פעם בשנה הרצאה להורים על דיכאון , סימפטומים ודרכי טיפול, וגם לתלמידים עצמם ברגע שתהיה יותר מודעות והדיכאון לא ישאר חשאי, ואנשים שסובלים מדיכאון ידעו שיש למי לפנות, אני מאמינה שנוכל לחסוך המון סבל . מה דעתכם על ההצעה שלי?

שלום שרון, אני מרגיש שיש פנים לכאן ולכאן. עקרונית, אני תומך בכל מסע הסברה על ממדי הדיכאון ומאפייניו כדי לעודד אנשים הסובלים ממנו לפנות לטיפול. לעומת זאת, ישנם אנשים רבים הסובלים מדיכאון סמוי ודרך ההתמודדות שלהם היא ע"י עשייה. אני חושש שחשיפה מוגברת למסע הסברה כזה עלולה "לתת רעיונות" לאנשים הסובלים מדיכאון, אינם מודעים לו אך מצליחים להחזיק את עצמם ולתפקד ודווקא מודעות לבעיה וחיטוט עצמי עלולים להפר את האיזון העדין שבו הם חיים (ראי מאמרי http://gidi9.home-page.org/). בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין