תחושת תסכול ומועקה

אני בחורה מאוד עצבנית ומאוד שלילת לגבי כל העולם הזה.אני לא מאמינה באף אחד וחושבת שהכי חכם זה לשמור מרחק מאנשים ולדאוג לאינטרס אישי בלבד.אני מרגישה שזה טוב לבטחון שלי ולעומת זאת הייתי רוצה להרגיש אחרת כי זה מאוד עצוב שכל סיטואציה נגמרת במחשבה שלילית ובמחשבה שלא אוכל להיפתח ולהיות אני אלא תמיד להסגר ולחשוב פעמיים על כל מילה שנאמרת.שוב ההרגשה לא טובה אך איני רוצה לשנותה בפנים בפנים כי זה נראה לי התנהגות לחיי צביעות שאנו נמצאים בהם.העניין הוא שמרוב הכעס שלי לעולם והניסיון להפנימו שמא מישהו ידע באמת מהי תחושתי עליו רוב הזמן אני אכולת כעס מרמור ותחושת אי צדק כלפי כמעט כל דבר שנעשה סביבי. אם חברה של אחי מעצבנת אותי אז בשביל שלום בית אני מנסה ל"חפף" אך בפועל נאמרים כלפיה דברים מאוד קשים כי אני כועסת שהיא לא צודקת לדוג' ביחס שלה כלפיו כנ"ל לגבי גיסתי אני פשוט מתבת את היחס האגואיסטי שלה וכך נאמרים גם כלפיה דברים מעליבים.שוב אני מרגישה שזה מגיע להם אבל יש לי יסורי מצפון כי אני יודעת שזה פוגע באחיי.אני פשוט לא שולטת בכעס החבוי הזה.כנ"ל בעבודה מישהו אומר משהו שמעצבן אותי אני מסוגלת לא להגיב אליו כלל@@ יתרה מזאת,כשהייתה לי שיחה עם המנהלת היא טענה שהנני חסרת טקט אימפולסיבית וטענה שזו עצה עבורי כי זה הורס המון.מה עוד שהיא טענה שאני מגזימה בבדיקות שלי את הדברים הנעשים בחברה ועליי להניח לאחרים שמעליי לטפל בדברים ובמילים אחרות חטטנות יתר עד כדי גוזמה.אני נפגעתי כי אני מרגישה שמאוד חשוב לי כל דבר שנעשה והבעייה הכי גדולה שלי שיש לי כובד משקל לכל פרט קטן אם זה בהבטחה הנאמרת ללקוח ויהיה עליי לבצעה ולא משנה מה יהיה ובדיקה שמא לא יהיו טעויות..הם רואים זאת כחטטנות ואני מחשיבה זאת לראש גדול וניסיון לראות הכל בפרספקטיבה כוללת. בקיצור,אני רוצה להיות פחות מחמירה עם עצמי,הייתי רוצה לאהוב יותר ולאפשר לעצמי להיפתח. מה עוצר אותי כ"כ הקושי שמשפחתי עברה ואני סוחבת אותו על בשרי,תחושת אי צדק,ייאוש ממצבי שהגעתי אליו שאינו מזהיר עבורי ומצד שני אין אני מסוגלת להתפתח ולהגיע למקום שבו הייתי רוצה להיות בשל בטחון ודימוי עצמי נמוך.אני פשוט מתוסכל ורוב הזמן שאני נמצאת בו אני עורכת בדיקה מה עשיתי? מה אמרתי? מה יהיה? איפה אני?? וכד'.. זה מתסכל!!!

שלום טיראנה, את מתארת מצב של בדידות קיצונית, גם כשאת נמצאת בחברת אנשים (יותר על כך תוכלי לקרוא במאמר הבא: http://www.gidi18.home-page.org/), יחד עם חוסר יכולת לתת אמון בבני-אדם. ברור, שאם לא תספרי לאף אחד כלום את שומרת על עצמך, אך גם על בדידותך. יחסים בין-אישיים רגילים אינם מושתתים על מתן אמון מוחלט זה בזה אלא יש יחסים בדרגות קרבה שונות עם דרגות חשיפה שונות ונכון, לפעמים מעורב בכך סיכון מחושב, שככל שאנו נפתחים יותר בפני הזולת, אנו נותנים לו יותר כוח עלינו, אך בסופו של חשבון אנו עשויים לזכות גם בשיתוף-הפעולה שלו. ההסתגרות וחוסר האמון שאת מתארת מקורם כנראה ביחסייך עם הורייך והייתי ממליץ לך לפנות לטיפול מקצועי פנים אל פנים אצל איש מקצוע מתחום בריאות הנפש בתקווה שבעזרת קשר של אמון איתו תוכלי לתת יותר אמון בחלק מהסובבים אותך וע"י כך לקיים איתם יחסים משמעותיים יותר ואף אותנטיים ולא צבועים. בהמשך הטיפול ייתכן שיהיה זה רעיון לא רע להוסיף טיפול קבוצתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין