תחושת ייאוש וחוסר אונים

שלום לך ד"ר נכבד! אני בן 20, משרת בצה"ל. אני כבר זמן רב סובל מקשיים חברתיים. לאחרונה נפרדתי ממטפל אישי במסגרת הצבאית-לפני שלושה חודשים,[סיוםהטיפול לא היה תלוי בי וככל שזה היה תלוי בי היה אמור להימשך עד תום השירות-אך המטפל היה חייב לעבור לתפקיד אחר] האחרון פנה בשמי, למרכז לבריאות הנפש באיזור מגוריי שנאות לקבלי חרף היותי חייל. ביצעתי אינטייק והוחלט שאטופל באופן קבוצתי. המצב הוא כזה, הקבוצה נפגשת אחת לשבוע במפגש של 60 דקות בדיוק ומונה כתשעה משתתפים, הועלתה מס' פעמים הצעה להאריך את משך המפגשים אך נענינו בשלילה, וזאת בנוסף לכך שהקבוצה עובדת רק כשבעה חודשים. המצב שבו אני מטופל במסגרת אזרחית באופן קבוצתי , לאחר פרידה שלא הייתה בזמן הנכון ,לאחר היכרות ממושכת, אני חש עצבות,עצבנות ובעיקר חוסר אונים וייאוש כי הנה עברה עוד שנה ושום דבר לא השתנה וכנראה שלא עומד להשתנות כי הקבוצה לא נותנת את המענה הדרוש שייתןחמצן לעוד שבוע של התמודדות בניגוד לטיפול האישי-פרטני. בנוסף לכך מפגשים שאני מחסיר אני צריך "להשלים" לבד בעוד ובמגרת הפרטנית המטפל ומטופל נעצרו באותה נקודה עד שיתפנו לפגישה הבאה. אך יחד עם זאת אני מודע לתרומה ולתועלת של טיפול קבוצתי , אך עולה שאלה , האםזה לא מוקדם? כי לדעתי אין לי עוד את הכלים להתמודדות ללא הקבוצה/מטפל כך שהקבוצה תוכל לשמש כקפיצת מדרגה. בנוסף לכך, פעילות הקבוצה קצרה ולא נראה לי שבזמן קצר כ"כ יקרה משהו אם בכלל, בינתיים אני הולך אחורה... במסגרת הצבאית, המצב רע, אין פסיכולוגים פנויים ביחידה בטענה שיש רק פסיכולוגית אחת,[במקום שניים] היא "עמוסה", אך סדר יומה קצר יותר מכל איש סגל אחר, אפילו לעומת הרופא במרפאה, ולא עובדת ע"פ שעות העבודה המקובלות ע"י מפקדיה. ויותר מכך, המטפל הקודם פטר את הצבא מאחריותו על טיפול פסיכותרפי ארוך טווח לחיילים בשירות חובה וקבע כי חובתו היא לענות על צרכים הסתגלותיים בלבד. דבר שנגד את השירות שנתן לי ולחיילים נוספים ,אני מרגיש שכאילו עשו לי טובה. ואם כך, אכן הדבר, מדוע צריך שני פסיכולוגים, בזמן שהפסיכולוגית הנותרת לא נותנת זמןשיחה לSOS שלי למרות שהתבקשה לכך, ממשיכה לטפל בטיפול פסיכותרפי ארוך טווח, וטוענת כי היא מאד עמוסה שאף אין לה חצי דקה להסביר לשירות האזרחי על הליך ביוקרטי שהצבא דורש. מיואש, מבולבל, ואין אמוןבאף אדם בכלל ובפרט באלו המייצגים את עצמם כאנשי בריאות הנפש. מקווה לתשובתך, גל

שלום גל, לא הייתי אומר שהטיפול הקבוצתי מוקדם מדיי, אלא שהוא אינו מספיק. על רקע הקשיים במציאת מטפל פרטני במסגרת הצבאית ומתוך הבנה שאינך יכול להרשות לעצמך מימון טיפול באופן פרטי, הייתי ממליץ לך לבקש שיחה חד-פעמית עם מנחת הקבוצה, לשתף אותה בהרגשת אי-המספיקות שלך מהטיפול הקבוצתי ולבקש ממנה להעלות לדיון מחודש את בקשתך לטיפול פרטני במרפאה לבריאות הנפש בה אתה משתתף בקבוצה הטיפולית במקביל להשתתפותך בקבוצה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין