אבודה ומבוהלת

אני בת 28. לפני 4 שנים נפטרה אמי. מחלתה ומותה היו בשבילי משבר רציני והייתי על סף התמוטטות נפשית. בעקבות מותה התפרקה כל המשפחה ונאלצתי להתמודד עם כך לבד. מאז אני מטופלת בסרוקסט ובקלונקס לעת הצורך. מידי פעם יש לי משברים בהם אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך יותר, שאני רוצה למות ולא להרגיש את הבדידות הזו. אני נשואה אבל גם לבעלי אין משפחה בגלל נסיבות חיים אחרות ושנינו למעשה לבדנו. אני מתגעגעת לאמא שלי ולמה שאני נתנה לי ולא מצליחה למצוא את מקומי בעולם כאדם עצמי ונטול משפחה. יש לי התקפות של צער וכאב שבהן אני צורחת, בוכה, רוצה להכאיב לעצמי (אם כי לא עושה משהו דרסטי). ההתפרצויות האלה של דכאון וחרדות וההתנהגות שמלווה אותן מפחידות אותי. האם זה תמיד יהיה ככה? האם איבדתי את שפיות דעתי? מה עושים? אתמול היתה לי התפרצות כזו שוב ואני עדיין מרגישה מדוכאת ומבוהלת. רק בעבודה אני מרגישה טוב יותר כי אני עסוקה. מה עושים? האם אני משתגעת? האם יש לי בעיה נפשית?

שלום פרח, מתיאוריך אני מבין שאת מקבלת טיפול תרופתי אך לא ברור לי האם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי (שיחות) במקביל. עברת משבר רציני ונורמטיבי ולכן אינך סובלת מהפרעה נפשית. אובדן אדם קרוב אינו נחשב הפרעה נפשית אך הוא בהחלט דורש התייחסות מקצועית. אם חלפו 4 שנים מאז מות אמך ואת עדיין סובלת מהתופעות המתוארות, סביר להניח שפיתחת תגובת אבל כרונית שאינה חולפת מכיוון שלא קיבלת את העזרה הדרושה סמוך למות אמך. הטיפול התרופתי שאת מקבלת מקל על הסימפטומים אך יש לטפל ביחסים עם אמך, במשמעות האובדן ובנושאים שהוא מעורר במסגרת טיפול פסיכולוגי מסודר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין