מיואשת

גידי שלום, כל כמה זמן נוחת עלי המצב רוח הכבד הזה והרחמים העצמיים. נמאס לי מהעבודה המשעממת שאין לי אפשרות לעזוב אותה, נמאס לי מהבית מהמטלות, מהילדים ומחוסר המנוחה הנפשית. כל הזמן להיות במתח ובלחץ. הכי גרוע זה שאני גם סובלת מהפרעת חרדה כבר כל כך הרבה זמן. חיה עם הסחרחורת הזו וכבר נראה לי שלעולם זה לא יחלוף. אני לא יודעת מה זה ללכת ברחוב ולהרגיש "נורמלית". מרגישה כל הזמן "חולה" וכבר לא רצה לרופאים כי אני יודעת שחבל לי על הזמן. תרופות אני לא רוצה לקחת כי הפחד מתרופות הוא הכי גדול אצלי וכמה שינסו לשכנע אותי שזה לא נורא, זה פשוט לא יילך. השבוע אני אמורה להיפגש עם פסיכולוג מקופ"ח, כבר אין לי כוח לשבת עוד פעם ולספר את כל הסיפור מהתחלה. אבל אני יודעת שאני זקוקה לתמיכה כלשהי. עכשיו אני במצב רוח נוראי, ופשוט לא בא לי לדבר עם אף אחד. אנשים מהצד לא מרגישים בכלום, רואים אותי מטופחת ומאופרת אבל בפנים...... כאב אחד גדול. מיטל

שלום מיטל, אני רואה שעשית צעד חשוב מאוד ופנית לפסיכולוג. טיפול תרופתי היה יכול, ללא ספק, הן להקל על תחושותייך והן לשפר את תפוקתך מהטיפול הפסיכולוגי. כדאי אולי שתבדקי עם הפסיכולוג האם חסימת הדרכים לפתרון והיקלעות ל-no win situation בשל כך מאפיינת רק את התייחסותך לטיפול התרופתי או שמא מהווה דפוס כללי יותר המתייחס גם לנושאים אחרים. את מתארת הפרעה משולבת של דיכאון וחרדה. לגבי החלק הדיכאוני עשייה מרובה ומסודרת (למשל, סדר יום) עשויה להסיח את דעתך ולגבי החלק החרדתי שווה להתייעץ עם הפסיכולוג לגבי שיטות הרפיה התנהגותיות כגון ביופידבק ודה-סנסטיזציה שיטתית בצד השיחות המעמיקות יותר שאת תוצאותיהן תרגישי מאוחר יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

זה יעזור אם אומר שאני גם מרגישה כך?

אור בוקר טוב, לא כל כך עזר... התשובה של ד"ר גידי נתנה לי עוד יותר להבין כמה שהדרך לאושר ולאיזון שאני כל כך רוצה בהם, בעצם עוד ארוכה. מיטל